פרק שנת 1932, בסדרה של מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי. ילקוטים נוספים, לתקופות שונות שבין 1897 ל-1947, יופיעו בהמשך. חומר רב, שאינו מופיע כאן, עדיין טמון בארכיונים, ספרי זיכרונות, אוספים פרטיים, תכתובת משפחתית, עיתונות ועוד. אנו פונים לכל מי שמחקר הסרט העברי בארץ-ישראל יקר לו וברשותו דבר שלא הופיע כאן, שיואיל בטובו לשלוח אותו למערכת ואנו נדאג לשבצו בילקוט המתאים.
ילקוט מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי - 1932: ליקט, העיר, ההדיר וערך: יוסף הלחמי (מהדורה ראשונה, תש"ע 2010, כל הזכויות שמורות ©2010)
הדבר התחיל לאחר העדלאידע של שנת 1932, שפרי ההילולים שלה היה הסרט הקצר והמשעשע "ויהי בימי...", שבו עבדו לראשונה כצוות מפיקים, יצרנים, במאים, טכנאים וכו' וכו' שלושת המוסקטרים, הלא הם הבמאי חיים הלחמי, הצייר צבי גולדין-גורן והצלם וכותב התסריט נתן אקסלרוד.
סיפור משנת 1932 של מעבדת הקולנוע של חברת הפקת הסרטים פא"י (בלעז FAI Studio) וכפי שתוארה בטור הכותב שבי בעיתון 'כלנוע' (כ"ז תשרי תרצ"ג, 27 באוקטובר 1932, עמ' 9 ו-13) בשם 'מסתרי החדר הטחוב'.
הכותב מתאר את התנאים הקשים של הפקת סרטים, שימור ואחסון הנגטיב והפוזיטיב והאופן בו התמודדו חיים הלחמי ושותפיו בהצלחה עם אתגר יסוד תעשיית קולנוע בארץ ישראל.
על בתי ראינוע וקולנוע בפתח-תקווה של תחילת המאה העשרים.
מכתבים לקולונוען ומחלוצי הסרט העברי, יעקב בן-דוב מחיים ווייצמן ופרופ' בוריס שץ.
על הפהאטאגראף.
קטע מהספד על סופר עברי-משכיל. נכתב 50 שנה אחרי הכרזה על המצאת הצילום. המעניין הוא תפיסת הצילום, שעדיין נעה בין הגדרתו כ"מעתיק טכני" של המצולם [כדעת, למשל, א.ד. גורדון], לבין ההכרה במימד האמנותי שלו, כמפרש את מהות המצולם [כדעת, למשל, המשורר יל"ג – ראה, שירו המצורף לתצלום 100 שנים למשה מונטיפיורי].
נפטרה דנה כוגן (א' כסלו תשפב, 5/11/2021, נולדה 1 בדצמבר 1928), אשת טלוויזיה.
כוגן הייתה אלחוטאית בפלמ"ח, ממייסדות ובמאית ומפיקה בטלוויזיה החינוכית ומנהלת מחלקת הדרמה בטלוויזיה הישראלית, הייתה ממקימות קיבוץ פלמחים וכן ייסדה עם חיים חפר את עמותת אוהלי-פלמ"ח.
אז מה בעצם עושה עורך סרטים? אורי בן-דב, עורך ותיק זוכה פרס אופיר, פרסם את המחשבות שלו בנושא (טוויטר 11.10.2021) ומתאר את הליך העבודה של העורך והמעורבות העמוקה שלו ביצירה המוגמרת.
ראי מעבר לעולם אחר, דומה אך לא זהה, עם חיים הקשורים בעולם הקודם, אך מתפתחים בדרך משלהם.
מאת: חיים הירשנזון הירשענזאהן
החילותיו ט"ז מנחם אב התרס"ט וסימתיו כ"ו שבט התר"פ; מהדורה שניה: ט"ו להצהרת בלפור (התרצ"ב) בעיה"ק ירושלים תובב"א; ע' 89-90.
קראו מודעה זאת בעיון, כי הכתוב בה נוגע ביסודה של אמנות הקולנוע. בעת ששורות אלה נכתבות, מלאו לפרסומת זו 98 שנים, ועדיין כוחה יפה, וראויים שהנאמר בה יקבע באותיות של זהב על שער כל בית-ספר לקולנוע.
פרשת "זוֹהַר פילם", "ויהי בימי" כפי שנרשמו בזיכרונות דבורה הלחמי בהקלטה משנת 1987 ועל-ידי בנה היסטוריון הקולנוע ומייסד האתר יוסי הלחמי.
שבת אחת אני מוצא את עצמי יושב במסעדה איטלקית בת"א, בנווה צדק, ממש מול מה שהיה פעם קולנוע עדן. פתאום אני מרגיש את עצמי מרחף בין שני עולמות: העולם המודרני, שבו איטליה כבר כאן, והעולם הישן – שבו כל כך ידענו להתרגש ולהתפעם מפלאי תל אביב הקטנה... והנה טעם הרגע הנוסטלגי, התגבר על טעם הרגע החולף, הסתמי של הזמן. הזמן עמד מלכת ...
המשך קריאה: קולנוע עדן – גן עדן של אשליות בצל החיים האמיתיים
בשנת 1933, פרסם א.ש.יוריס סקירה על "חלוץ הקולנוע שלנו" - הסרט "עודד הנודד" בעיתון "דאס פרייע ווארט" (שני בפברואר 1933, ע' 6) בשפת היידיש, תחת הכותרת "אונזער פילם-חלוץ (צו דער פילם-אויפירונג פון 'עודד הנודד')".
המשך קריאה: אונזער פילם חלוץ - על עודד הנודד בעיתונות הפולנית 1933
בראשית ברא אלוהים את הקולנוע / והתמונה הנעה הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני הבד ויאמר אלוהים תהי פוטוגרפיה ויהי סרט.