עודד הנודד, הסרט העלילתי העברי הראשון היה הצלחה גדולה ועל כך יעיד הניסיון לגנוב את זכויות ההקרנה שלו שתועדו במשפט ומודעת הבהרה בעיתונות התקופה.
על טרם-הסינמה או בנו המת של קיסר ביצאנץ - ההתקדמות המדעית והטכנולוגית הנמרצת במאות ה-18 וה-19 שיכללה בהרבה את היכולת להקרין תמונות כך שיעוררו אשליה של תנועה ואלו באו לידי ביטוי כמופעי פנס הקסם (Magic Lantern).
מערכת "בית הסרט העברי" שמחה להגיש לקוראיה את התחקיר "אינגמר ברגמן והנאציזם", מאת הקולנוען הפינלנדי אנטי אלנן.
חיבור זה, מלבד העניין שיש בו לכל אוהדי ברגמן, נוגע ברובו ביחסו של ברגמן לעם היהודי. חומר מרתק התורם הרבה להבנת אמנותו ואישיותו של בימאי הקולנוע השוודי הידוע. הפרסום, באדיבותו של המחבר.
מערכת "בית הסרט העברי" מפרסמת ילקוט נוסף בסדרה של מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי, לשנת 1923 - ילקוטים נוספים, לתקופות שונות שבין 1897 ל-1947, מופיעים באתר זה.
ילקוט מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי לשנים 1923, ליקט, העיר, ההדיר וערך: יוסף הלחמי ( מהדורת 2018 - כל הזכויות שמורות © 2018).
בשנת 1909 הותקף ונשדד הצלם משה פַכִטֶר בדרכו למושבה סג'רה שבגליל התחתון. מקרה זה, הנזכר במקורות שונים בשם "מאורע סג'רה", השפיע קשה על כמה אנשים.
משה פכטר[1] נולד בשנת 1885 בעיר סמיאטיץ' שבפולין, אז בשלטון רוסיה הצארית. כבר מנעוריו נלחם לצדק ולחופש ושילם על כך מחיר יקר. הוא הצטרף לתנועה הציונית ופעל בה, ועם זה תמך גם במהפכנים בממלכת רוסיה; בני משפחתו סיפרו שיום אחד אירגן את בני הנוער בעירו כדי לגרש את שוטרי הצאר מהמקום.
יוסי הלחמי היסטוריון הקולנוע, באוסף זכרונות קצר על שירותו בתור מסריט-קרבי במהלך מלחמת יום-כיפור בחזית המצרית בסיני ובעיר סואץ.
הלחמי מספר: "מלחמת יום כיפור, אני גויסתי כמסריט קרבי מטעם דובר צה"ל וחמוש במסרטת 16 מ"מ ורובה בריח (ככל הנראה, מאוזר K98 צ'כי) יצאתי לחזית הדרומית בחצי-האי סיני.
ביחידת דובר צה"ל הייתי תחת-פיקוד צלם הסרטים הידוע נסים (ניצ'ו) ליאון, שטען שאני מסתכן מדי בהסרטה תחת אש.
עין ל"קולנוע ציון" צופיה – מסיפורי הקולנוע בירושלים
במידה רבה היו מבקריו של קולנוע "ציון", הוותיק בעיר ירושלים, השתקפות של אוכלוסייתה, על שלל בעיותיה; יהודים, נוצרים ומוסלמים, בני מעמדות, תרבויות ועדות רבות; שכולם ביקשו לראות סרטים, אבל בהתאם להשקפתם. לפרובלמאטיקה זאת יצא שם בעולם, כפי שמעידה כתבה בעיתון המקצועי לענייני קולנוע, The Film Daily, שיצא לאור בניו-יורק (1970-1915).
משמאל בתמונה: Mazo, Fabrique d'appareils d'accessoires et vues pour la projection, Catalogue No. 50, 1912-13, p. 46.
המשך קריאה: עין ל"קולנוע ציון" צופיה – מסיפורי הקולנוע בירושלים
מיכה שגריר - יוצר, קולנוען, במאי, מפיק, תסריטאי, פעיל ציבור וזוכה בפרסים מקצועיים רבים.
שגריר היה יוצר קולנוע ישראלי מן השורה הראשונה, במאי, מפיק ותסריטאי, שעליו נאמר: "אדם הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי". עשייתו הקולנועית משתרעת על פני המרחב האנושי על כל גווניו, החל בסרט הביכורים שלו כבמאי, ״סיירים״ (1966), ודרך עשרות סרטים וכתבות טלוויזיה שיצר כבמאי וכמפיק. סרטיו זכו לחשיפה ולפרסים בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם, וכן נמכרו לשידור בתחנות טלוויזיה רבות בארץ ובעולם.
המפיק והבמאי מיכה שגריר התגורר בירושלים משנת 1960 ועד מותו בטרם עת בשנת 2015. במשך למעלה מחמישים שנה, פעל למען התרבות והאמנות בירושלים והשפיע רבות על היצירה בישראל בכלל ובירושלים בפרט.
יוסף (יוסי) ספיבק מוזיקאי, מלחין, מחנך וחוקר הזמר העברי.
ספיבק נולד בעיר תל-אביב בתאריך 9.1.1927 ובה גם נפטר בתאריך 4.12.2017 ונקבר בעיר מגוריו חולון.
במהלך שנותיו היה מחנך דורות של מורים, חוקר חשוב של הזמר העברי בארץ, מלחין פזמונים והרים תרומה נכבדה לחידוש הסרט העברי האילם המוקדם על-ידי עיטור מחדש של הפסקול המלווה של כמה מאבני היסוד שלו כעודד-הנודד, ויהי בימיי ואחרים.
יוסף ספיבק הנו יקיר ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות וביחד עם אשתו רעיה ספיבק הלחינו והעמידו ריקודים רבים במאמץ לשיקום ילדים בעלי מוגבלויות.
פרופסור בוריס שַׁץ,[1] המייסד והמנהל של ביה"ס "בצלאל", בירושלים [1906], ראה אותו בחזונו כבית היוצר לאמנות יהודית, וְכִמְעוֹרֵר וְזָרָז להקמת תעשיית אמנות ארץ-ישראלית. בין הדברים שעשה ב"בצלאל", עם כמה מחבריו יחד,[2] תרם גם לקידום הרעיון של תעשיית סרטים בא"י, ברוח של לאומיות וציונות. על כך כתב שץ בספרו האוטופי, "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה":
דבר זה מעניין אותי עד מאוד, בייחוד מפני שאצלנו ב"בצלאל" יזמנו ליצור חרושת של סרטים לראינוע, ואני בעצמי הייתה לי תכנית [תסריט] של דרמה בשביל ראינוע: חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון.[3]
בתמונה, פרופסור בוריס שץ - בתלבושת כזו הופיע בסרט First Film of Palestine בשנת 1911.
המשך קריאה: חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון או פרופסור שַׁץ הולך לסרט
לקט מקורות מיוחד: חברת "אגא-פילם" עם הסרט "זאת היא הארץ" 1944-1932.
ליקט, ערך והעיר: יוסף הלחמי * כל תוספת והערה יתקבלו בברכה *
עיון במאמר "הערות I" מאת אהרון-דוד גורדון (תרס"ח-1908)
אוהב אני את האמת ומכבד את איש האמת ואת יחס האמת – דוחה אותי רק יחס מזויף ואפילו בצורה היותר יפה.
אהרון דוד גורדון
במכתב אל מנחם ברקוביץ'. ט"ו מרחשוון, תרע"ט [21.10.1918]
"כל כתביו", מהדורת תרפ"ח, ע' 71. הוצאת הועד הפועל של מפלגת "הפועל הצעיר"
הראינוע
האם הוא מבשר של ברבריות קרבה או של אמנות חדשה?
או אולי, כבנפש האדם, יש בו מזיגה של שתיהן, של צל ושל אור?
*
בדברים הבאים אני מבקש להצביע על כמה מהסגולות של אחת ההרפתקאות המרתקות ביותר בתרבות העולם המודרני, כניסתה של אמנות הסרט לחיינו (ויש שיאמרו: ירידתה לחיינו). לא הרביתי בדברים, רק הבאתי טיפה מים המידע – בתקווה למשוך את לב הקורא המשכיל ורחב האופק,[1] ולהמריץ אותו להוסיף קריאה ועיון, חקירה ולימוד, דעה ודעת, על מהלכיו של הראינוע,[2] אותו מדיום אהוב ודחוי כאחד,[3] שעלילתו מפותלת וממגנטת, גיבוריו רבי-פנים וזרועותיו חובקות עולם, ממש כסרטים שהציג.