פרק שנת 1932, בסדרה של מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי. ילקוטים נוספים, לתקופות שונות שבין 1897 ל-1947, יופיעו בהמשך. חומר רב, שאינו מופיע כאן, עדיין טמון בארכיונים, ספרי זיכרונות, אוספים פרטיים, תכתובת משפחתית, עיתונות ועוד. אנו פונים לכל מי שמחקר הסרט העברי בארץ-ישראל יקר לו וברשותו דבר שלא הופיע כאן, שיואיל בטובו לשלוח אותו למערכת ואנו נדאג לשבצו בילקוט המתאים.
ילקוט מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי - 1932: ליקט, העיר, ההדיר וערך: יוסף הלחמי (מהדורה ראשונה, תש"ע 2010, כל הזכויות שמורות ©2010)
מערכת "בית הסרט העברי" מפרסמת ילקוט נוסף בסדרה של מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי, לשנת 1923 - ילקוטים נוספים, לתקופות שונות שבין 1897 ל-1947, מופיעים באתר זה.
ילקוט מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי לשנים 1923, ליקט, העיר, ההדיר וערך: יוסף הלחמי ( מהדורת 2018 - כל הזכויות שמורות © 2018).
בשנת 1909 הותקף ונשדד הצלם משה פַכִטֶר בדרכו למושבה סג'רה שבגליל התחתון. מקרה זה, הנזכר במקורות שונים בשם "מאורע סג'רה", השפיע קשה על כמה אנשים.
משה פכטר[1] נולד בשנת 1885 בעיר סמיאטיץ' שבפולין, אז בשלטון רוסיה הצארית. כבר מנעוריו נלחם לצדק ולחופש ושילם על כך מחיר יקר. הוא הצטרף לתנועה הציונית ופעל בה, ועם זה תמך גם במהפכנים בממלכת רוסיה; בני משפחתו סיפרו שיום אחד אירגן את בני הנוער בעירו כדי לגרש את שוטרי הצאר מהמקום.
יוסי הלחמי היסטוריון הקולנוע, באוסף זכרונות קצר על שירותו בתור מסריט-קרבי במהלך מלחמת יום-כיפור בחזית המצרית בסיני ובעיר סואץ.
הלחמי מספר: "מלחמת יום כיפור, אני גויסתי כמסריט קרבי מטעם דובר צה"ל וחמוש במסרטת 16 מ"מ ורובה בריח (ככל הנראה, מאוזר K98 צ'כי) יצאתי לחזית הדרומית בחצי-האי סיני.
ביחידת דובר צה"ל הייתי תחת-פיקוד צלם הסרטים הידוע נסים (ניצ'ו) ליאון, שטען שאני מסתכן מדי בהסרטה תחת אש.
סלפי בטרויה - תחרות סרטונים נושאת פרסים לתלמידי תיכון.
המחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בר-אילן מזמינה אתכם לתחרות סרטונים חדשנית, נושאת פרס כספי ליצירה המנצחת - פרסם ראשון 1,000 ש"ח; פרס שני 500 ש"ח; פרס שלישי 250 ש"ח
התחרות מיועדת לתלמידות ותלמידי תיכון מכל רחבי הארץ, כיתות ט-יב
שלחו לנו סרטון וידאו קצר, עד 5 דקות, המציע פרשנות מקורית שלכם לאירוע מהעולם העתיק או המיתולוגיה היוונית. ניתן לשלוח גם סרטון אנימציה מקורי.
עין ל"קולנוע ציון" צופיה – מסיפורי הקולנוע בירושלים
במידה רבה היו מבקריו של קולנוע "ציון", הוותיק בעיר ירושלים, השתקפות של אוכלוסייתה, על שלל בעיותיה; יהודים, נוצרים ומוסלמים, בני מעמדות, תרבויות ועדות רבות; שכולם ביקשו לראות סרטים, אבל בהתאם להשקפתם. לפרובלמאטיקה זאת יצא שם בעולם, כפי שמעידה כתבה בעיתון המקצועי לענייני קולנוע, The Film Daily, שיצא לאור בניו-יורק (1970-1915).
משמאל בתמונה: Mazo, Fabrique d'appareils d'accessoires et vues pour la projection, Catalogue No. 50, 1912-13, p. 46.
המשך קריאה: עין ל"קולנוע ציון" צופיה – מסיפורי הקולנוע בירושלים
מיכה שגריר - יוצר, קולנוען, במאי, מפיק, תסריטאי, פעיל ציבור וזוכה בפרסים מקצועיים רבים.
שגריר היה יוצר קולנוע ישראלי מן השורה הראשונה, במאי, מפיק ותסריטאי, שעליו נאמר: "אדם הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי". עשייתו הקולנועית משתרעת על פני המרחב האנושי על כל גווניו, החל בסרט הביכורים שלו כבמאי, ״סיירים״ (1966), ודרך עשרות סרטים וכתבות טלוויזיה שיצר כבמאי וכמפיק. סרטיו זכו לחשיפה ולפרסים בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם, וכן נמכרו לשידור בתחנות טלוויזיה רבות בארץ ובעולם.
המפיק והבמאי מיכה שגריר התגורר בירושלים משנת 1960 ועד מותו בטרם עת בשנת 2015. במשך למעלה מחמישים שנה, פעל למען התרבות והאמנות בירושלים והשפיע רבות על היצירה בישראל בכלל ובירושלים בפרט.
יוסף (יוסי) ספיבק מוזיקאי, מלחין, מחנך וחוקר הזמר העברי.
ספיבק נולד בעיר תל-אביב בתאריך 9.1.1927 ובה גם נפטר בתאריך 4.12.2017 ונקבר בעיר מגוריו חולון.
במהלך שנותיו היה מחנך דורות של מורים, חוקר חשוב של הזמר העברי בארץ, מלחין פזמונים והרים תרומה נכבדה לחידוש הסרט העברי האילם המוקדם על-ידי עיטור מחדש של הפסקול המלווה של כמה מאבני היסוד שלו כעודד-הנודד, ויהי בימיי ואחרים.
יוסף ספיבק הנו יקיר ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות וביחד עם אשתו רעיה ספיבק הלחינו והעמידו ריקודים רבים במאמץ לשיקום ילדים בעלי מוגבלויות.
פרופסור בוריס שַׁץ,[1] המייסד והמנהל של ביה"ס "בצלאל", בירושלים [1906], ראה אותו בחזונו כבית היוצר לאמנות יהודית, וְכִמְעוֹרֵר וְזָרָז להקמת תעשיית אמנות ארץ-ישראלית. בין הדברים שעשה ב"בצלאל", עם כמה מחבריו יחד,[2] תרם גם לקידום הרעיון של תעשיית סרטים בא"י, ברוח של לאומיות וציונות. על כך כתב שץ בספרו האוטופי, "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה":
דבר זה מעניין אותי עד מאוד, בייחוד מפני שאצלנו ב"בצלאל" יזמנו ליצור חרושת של סרטים לראינוע, ואני בעצמי הייתה לי תכנית [תסריט] של דרמה בשביל ראינוע: חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון.[3]
בתמונה, פרופסור בוריס שץ - בתלבושת כזו הופיע בסרט First Film of Palestine בשנת 1911.
המשך קריאה: חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון או פרופסור שַׁץ הולך לסרט
לקט מקורות מיוחד: חברת "אגא-פילם" עם הסרט "זאת היא הארץ" 1944-1932.
ליקט, ערך והעיר: יוסף הלחמי * כל תוספת והערה יתקבלו בברכה *
עיון במאמר "הערות I" מאת אהרון-דוד גורדון (תרס"ח-1908)
אוהב אני את האמת ומכבד את איש האמת ואת יחס האמת – דוחה אותי רק יחס מזויף ואפילו בצורה היותר יפה.
אהרון דוד גורדון
במכתב אל מנחם ברקוביץ'. ט"ו מרחשוון, תרע"ט [21.10.1918]
"כל כתביו", מהדורת תרפ"ח, ע' 71. הוצאת הועד הפועל של מפלגת "הפועל הצעיר"
הראינוע
האם הוא מבשר של ברבריות קרבה או של אמנות חדשה?
או אולי, כבנפש האדם, יש בו מזיגה של שתיהן, של צל ושל אור?
*
בדברים הבאים אני מבקש להצביע על כמה מהסגולות של אחת ההרפתקאות המרתקות ביותר בתרבות העולם המודרני, כניסתה של אמנות הסרט לחיינו (ויש שיאמרו: ירידתה לחיינו). לא הרביתי בדברים, רק הבאתי טיפה מים המידע – בתקווה למשוך את לב הקורא המשכיל ורחב האופק,[1] ולהמריץ אותו להוסיף קריאה ועיון, חקירה ולימוד, דעה ודעת, על מהלכיו של הראינוע,[2] אותו מדיום אהוב ודחוי כאחד,[3] שעלילתו מפותלת וממגנטת, גיבוריו רבי-פנים וזרועותיו חובקות עולם, ממש כסרטים שהציג.
צבר (סברה - Sabra), נחשב לסרט הקולנוע העלילתי המדבר הראשון שצולם בארץ ישראל. צילומי הסרט הושלמו בשנת 1932 ובהשתתפות טובי שחקני התיאטרון של התקופה.
הסיפור: "הסרט מציג את סיפור המציאות הקשה של החלוצים. חלוצים, המתיישבים באוהלים בחבל ארץ שומם, מחפשים מים וחופרים באר. תלאות, סבל וקדחות מלווים את מאמציהם. השכנים הערבים אינם רואים את ההתיישבות בעין יפה. המחסור במים ושיח ערבי רע לב יוצרים סכסוך המתפתח להתנפלות אלימה. בסרט משולב גם סיפור אהבה בין חלוץ לערבייה בת הכפר, סצנות פיתוי וכ"כ קטעי תעודה מחיי הערבים ומארץ ישראל הפורחת" (וויקיפדיה).