לא אחת אנו מסתכלים בפסיפס עתיק של גיבור קדום או בפסל מודרני של זוג אוהבים, וקוראים בהתפעמות: הרי הם ניצבים כמו חי לפנינו! נפלא הדבר שיש בכוחן של האמנויות הפלסטיות לתת לצרכניהן את הרגשת החיים במהלכם. אולם מצד סגולתן הטכנית אין ביכולתן לעשות יותר מזה, אין בכוחן להניע את המצויר או המפוסל וכיוצא בהם.
לא שיוצרים לא רצו, רצו גם רצו, ולא אטעה אם אומר ששאיפת כל עושי המראות, מאדם הראשון ואילך, הייתה להניע את הדמויות שיצרו.
למשל, "זורק הדיסקוס", פסלו של היוני מיירון (בקירוב, מאה חמישית לפנסה"נ), שידע לחלץ מהחומר הקשה והנייח מראית-עין של תנועה. הגבר שתיאר בחרט נראה כמו נע, ממש כמטיל את העיגול, אלא שתנועה זו מתקיימת רק בדמיון המביט בו ולא במציאות.
סיפור משנת 1932 של מעבדת הקולנוע של חברת הפקת הסרטים פא"י (בלעז FAI Studio) וכפי שתוארה בטור הכותב שבי בעיתון 'כלנוע' (כ"ז תשרי תרצ"ג, 27 באוקטובר 1932, עמ' 9 ו-13) בשם 'מסתרי החדר הטחוב'.
הכותב מתאר את התנאים הקשים של הפקת סרטים, שימור ואחסון הנגטיב והפוזיטיב והאופן בו התמודדו חיים הלחמי ושותפיו בהצלחה עם אתגר יסוד תעשיית קולנוע בארץ ישראל.
על בתי ראינוע וקולנוע בפתח-תקווה של תחילת המאה העשרים.
מכתבים לקולונוען ומחלוצי הסרט העברי, יעקב בן-דוב מחיים ווייצמן ופרופ' בוריס שץ.
על הפהאטאגראף.
קטע מהספד על סופר עברי-משכיל. נכתב 50 שנה אחרי הכרזה על המצאת הצילום. המעניין הוא תפיסת הצילום, שעדיין נעה בין הגדרתו כ"מעתיק טכני" של המצולם [כדעת, למשל, א.ד. גורדון], לבין ההכרה במימד האמנותי שלו, כמפרש את מהות המצולם [כדעת, למשל, המשורר יל"ג – ראה, שירו המצורף לתצלום 100 שנים למשה מונטיפיורי].
נפטרה דנה כוגן (א' כסלו תשפב, 5/11/2021, נולדה 1 בדצמבר 1928), אשת טלוויזיה.
כוגן הייתה אלחוטאית בפלמ"ח, ממייסדות ובמאית ומפיקה בטלוויזיה החינוכית ומנהלת מחלקת הדרמה בטלוויזיה הישראלית, הייתה ממקימות קיבוץ פלמחים וכן ייסדה עם חיים חפר את עמותת אוהלי-פלמ"ח.
אז מה בעצם עושה עורך סרטים? אורי בן-דב, עורך ותיק זוכה פרס אופיר, פרסם את המחשבות שלו בנושא (טוויטר 11.10.2021) ומתאר את הליך העבודה של העורך והמעורבות העמוקה שלו ביצירה המוגמרת.
ראי מעבר לעולם אחר, דומה אך לא זהה, עם חיים הקשורים בעולם הקודם, אך מתפתחים בדרך משלהם.
מאת: חיים הירשנזון הירשענזאהן
החילותיו ט"ז מנחם אב התרס"ט וסימתיו כ"ו שבט התר"פ; מהדורה שניה: ט"ו להצהרת בלפור (התרצ"ב) בעיה"ק ירושלים תובב"א; ע' 89-90.
קראו מודעה זאת בעיון, כי הכתוב בה נוגע ביסודה של אמנות הקולנוע. בעת ששורות אלה נכתבות, מלאו לפרסומת זו 98 שנים, ועדיין כוחה יפה, וראויים שהנאמר בה יקבע באותיות של זהב על שער כל בית-ספר לקולנוע.
פרשת "זוֹהַר פילם", "ויהי בימי" כפי שנרשמו בזיכרונות דבורה הלחמי בהקלטה משנת 1987 ועל-ידי בנה היסטוריון הקולנוע ומייסד האתר יוסי הלחמי.
שבת אחת אני מוצא את עצמי יושב במסעדה איטלקית בת"א, בנווה צדק, ממש מול מה שהיה פעם קולנוע עדן. פתאום אני מרגיש את עצמי מרחף בין שני עולמות: העולם המודרני, שבו איטליה כבר כאן, והעולם הישן – שבו כל כך ידענו להתרגש ולהתפעם מפלאי תל אביב הקטנה... והנה טעם הרגע הנוסטלגי, התגבר על טעם הרגע החולף, הסתמי של הזמן. הזמן עמד מלכת ...
המשך קריאה: קולנוע עדן – גן עדן של אשליות בצל החיים האמיתיים
בשנת 1933, פרסם א.ש.יוריס סקירה על "חלוץ הקולנוע שלנו" - הסרט "עודד הנודד" בעיתון "דאס פרייע ווארט" (שני בפברואר 1933, ע' 6) בשפת היידיש, תחת הכותרת "אונזער פילם-חלוץ (צו דער פילם-אויפירונג פון 'עודד הנודד')".
המשך קריאה: אונזער פילם חלוץ - על עודד הנודד בעיתונות הפולנית 1933
על הסרט "שוב זורחת שמש" (1990, יעקב גרוס; במקור 1946-9, נתן גרוס; 40 דקות), המתמצת את סיפור שיקום שארית הפליטה בפולין ובהתבסס על סרטים מאותה התקופה.
בעקבות ימי הקורונה והריחוק החברתי, כולנו נאלצים להסתגל למציאות חדשה וממושכת, לדחות תכניות ולהמתין לימים טובים מאלו. בשגרה היינו מתכנסים יחדיו באולם בסינמטק תל-אביב. אין ספק שזה עוד יקרה, אך בינתיים, אני מצרפת קישור לצפייה בסרט של סבא נתן וסיפור קצר ליום השואה.
בראשית ברא אלוהים את הקולנוע / והתמונה הנעה הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני הבד ויאמר אלוהים תהי פוטוגרפיה ויהי סרט.