• עודד הנודד
• חיים דב הלחמי
• FAI

הדבר התחיל לאחר העדלאידע של שנת 1932, שפרי ההילולים שלה היה הסרט הקצר והמשעשע "ויהי בימי...", שבו עבדו לראשונה כצוות מפיקים, יצרנים, במאים, טכנאים וכו' וכו' שלושת המוסקטרים, הלא הם הבמאי חיים הלחמי, הצייר צבי גולדין-גורן והצלם וכותב התסריט נתן אקסלרוד.

הגב המוסרי שתמך בהם ועודדם היה עו"ד ד"ר דוד ויסמן. הוא שהמציא לנו – ואין אני יודע עד היום הזה מהיכן – 50 לא"י טבין ותקילין, הסכום "ההוליבודי" שבו נוצר הסרט הארץ-ישראלי הראשון לאחר אלפיים שנה.

בזה שהיצרנים לא באו על שכרם אני בטוח. אך מסופקני אם גם השחקנים המקצועיים, משה חורגל, עלינה סטרניצקה, יחזקאל פריידמן וברוך קדרי הפיקו תועלת חומרית כלשהי. די היה לנו שהפקנו "פילם" בלשון דאז. אך השחקנים החובבים, תלמידי הסטודיה שאני ניהלתי, שכרם היה רב: הם "השתתפו" בסרט!

כבר אז נקבע לחבורה שלנו השם "פא"י", ואף רשמנו אותה ופרסמנו אותה בעיתון הרישמי של ממשלת המנדט: חברת פא"י – פילם ארץ-ישראלי, חיים הלחמי ושות'.

וכאן מתחילות הרפתקאותיו של עודד הנודד.

ההון היסודי שעמד לרשותנו היה עצום. הוא הסתכם ברצון טוב ובלהט יצירה. אך עד מהרה נוכחנו לדעת כי בכך לא די. גייסנו לעזרתנו "יועץ פיננסי", את מר ראובן שנקר, כיום מנהל "בנק הפועלים". אולם בעצות בלבד היה קשה להתחיל בעבודה. דרושים היו לשם כך גם קצת מזומנים וכפתיון למזומנים דרוש היה תסריט שיבטיח מינימום הוצאות ומקסימום אמנות וכמובן רווחים לבעל המזומנים. החומר נמצא לנו בצורת הסיפור "עודד הנודד" מאת צבי ליברמן-ליבנה. ועד מהרה היו ידי מלאות עבודה: להפוך סיפור ילדים זה לתסריט ול"דריי בוך". שכר הסופרים שולם לצבי ליבנה ביד רחבה: בשכר סיפורו ניתנה לו הזכות לגייס את כל המושב שלו – נהלל, על מוריו, תלמידיו, שומריו, אכריו, תרנגולותיו, סוסיו ופרותיו לצורך ההסרטה. ואמנם הוא עשה זאת בכשרון רב.

כעת חיפשנו אחרי מה שנקרא "יהודי עם כסף". אך יהודים אלה לא התגוללו אז ברחוב. אחרימ אכזבות רבות ומפח נפש נמצא לנו לבסוף הגואל. חותני, מר אהרון ספיבק, לא עמד בפני פיתויי בתו והדיפלומטיה של שנקר וגרד למעני מאי-שם את הסכום האגדתי של 300 לא"י, קרי: שלוש מאות לירות ארץ-ישראליות, שאותן הוא השקיע בעסק.

וכך התחלנו. זו הייתה עבודת צוות שבה עשה כל אחד כמיטב יכולתו בתחומו הוא והעניק עצה טובה ודעה מוסמכת או לא מוסמכת בתחמים שאינם שלו. המבצע הכביר הראשון היה רכישת "אפרט", כלומר מכונת צילום. כי אותה קופסה שהייתה ברשות נתן אקסלרוד לא הייתה לדעתו כשרה לעבודה כה חשובה כצילום "עודד הנודד". שמועות הילכו כי לחברת חשמל יש מין "אפרט" הנאה והיאה לתכליתנו. אחרי השתדלויות, עמל רב והבטחות יפות לתשלומים נרכשה מכונת הפלאים ושוכנה כבוד על גבי "שטטיב" בצריפו של נתן אקסלרוד בשכונת מונטיפיורי. באותו צריף עצמו נבנתה גם "לבורטוריה" – קרי מעבדה – שתוכננה על ידי מר צבי גולדין-גורן. "לבורטוריה" זו הייתה כה מרשימה שהעיתונאי שלמה בן-ישראל, היום מעורכי ה"פארווערטס" ואז חלוץ הספרות הבלשית בארץ-ישראל, כתב עליה מאמר נלהב בשם "מסתרי החדר הרטוב".

הצילומים החלו. אמנם טרם נשלמה כתיבת הדריי-בוך, אך למי היו זמן וסבלנות לחכות להשלמתו? סיימתי את כתיבתו עם תום הצילומים, שהחלו בשעה טובה ומוצלחת במושב נהלל. אם כי לא רק בנהלל ערכנו צילומים, הרי עיקר גאוותנו על צילומי נהלל, בייחוד על הרוכבים שלה, שדהרו על סוסיהם האבירים לצורך ושלא לצורך. אולם בדהרה הנ"ל אירעה תקלה קלה. התברר ששמעון פינקל ששיחק את אביו של עודד לא ידע כיצד זה עולים על סוס וגם רוכבים עליו, מכל שכן כיצד דוהרים. אם כי הוגש לו סוס "שקט" הנה לבנו לא היה כלל וכלל שקט. התחכמנו וביימנו את הדהירה שלו על ידי סיבוב איטי של הסרט, ולתכלית הצילומים מקרוב הושבנו אותו ברוב כבוד על גבי חבית ענקית, נתנו בידו מושכות ונדנדנו את החבית כדי ליצור את התנודות המתאימות לפרש בן-חיל. יש לציין כי רכיבה זו שלו הייתה מופתית.

אכן, תקלות לא חסרו. אותו שומר מרמת-גן שהתאים בכל לשומר כפרי, הן בהליכותיו והן בלבושו, הופיע למגינת לבי לצילום בכל הדר תפארת בגדי השבת שלו, מגולח ומצוחצח כחתן ביום חופתו ההולך להצטלם עם בחירת לבו.

ושפרה אשמן ז"ל (לשעבר בתיאטרון "אוהל") ששיחקה את האם, שכחה שהיא עומדת בפני מצלמה . ובהיות לפניה במה רחבת ידים ומלאת השראה כשדרה בשכונת מונטיפיורי, כה התלהבה ממשחקה עד שיצאה מתחום ראייתה של המצלמה והמשיכה לשחק גם אחרי גמר הצילום.

בינתיים אפס הכסף. הקמת המעבדה גזלה את מרבית הכספים. ולשחקנים המקצועיים יש לשלם. אמנם לא רבים היו: שפרה אשמן ז"ל, מנחם גנסיו ז"ל, ויבל"ח שמעון פינקל ומשה חורגל. את רעייתי דבורה אינני מונה כי לה נשארנו חייבים עד היום הזה. השחקן הראשי, הכוכב, שמעון פובזנר, בא סוף סוף איך שהוא על שכרו ושני חבריו למשחק, הילדים טאוויל וקלינגר, קיבלו שי חליפות בגדים כאות הוקרה.

הדאגות החלו לכרסם בלב, אך התקדמנו לקראת הסיום במרץ, באומץ לב, בתקוות ורודות ובחתימת שטרות. והסיום הוכתר בהצלחה. העיתונות גמרה את ההלל על הסרט, נערכה מסיבה, נשאו נאומים וכו' וכו'. אך אחריהם הגיעו הימים האפורים של חיפוש אחרי "יהודים עם כסף" להפצת הסרט בחוץ-לארץ. לשם הצלחת משימה זו צריך היה לחבר לסרט מוסיקה מקורית – בארץ השתמשנו בתקליטים שונים ומשונים שהשמיעו מנגינות פחות או יותר מתאימות לקצב הסרט ולתוכנו – לתכלית זו הוזמן המלחין עמנואל פוגצ'וב-עמירן.

בינתיים התרחב ה"סטף" שלנו בדמותו של מנחם ריבלין, שתוארו היה "המזכיר" ושמילא תפקיד של קצין יחסי חוץ ופנים וכו' וכו'. הלה עשה כמיטב יכולתו להפצת הסרט. דרכו הראשונה הייתה לקרן הקיימת.

יום אחד הסיע אותי לירושלים והכניסני לקודש הקודשים של הלשכה המרכזית. שם השמיעו באוזני לקח כי הסרט אמנם סרט, אך רבה בו "שממה". והיכן ארץ-ישראל המתחדשת, הנבנית, היכן החלוציות, היכן השדות המוריקים, הפרדסים הפורחים והממטרות (אפקט כזה!).

ובכן, שוב העמסנו על שכמנו את המכונות, צילמנו פרדסים, לולים, רפתות, שדות מוריקים וממטרות ושילבנו כל אלה בפחות או יותר הצלחה בסרט שתוכנו מעשה בנער רך שאבד בשעת טיול בין הרי שממה.

אנו עשינו את חפצה של הקרן הקיימת, אבל היא את חפצנו לא עשתה. את עזרתה לא קיבלנו.

החיפושים אחרי קונים נמשכו. הם נמצאו בדמות שני יהודים, האחד מריגה והאחר מארצות הברית. בשניהם נכשלנו וזה היה גם הכשלון של כל חברת "פא"י". החבילה התפרדה.

אולם הגורל רצה כי חברת פא"י, ח' הלחמי ושות' תופיע עוד פעם בפומבי ובהצגה רבתי ודווקא על במת בית המשפט המחוזי של הוד מלכותו ג'ורג' החמישי מלך אנגליה.

היה זה במשפטם של כ"ד אסירי ה"הגנה" בתל-אביב שנתפשו בשעת תרגילי ירי, ושאני הייתי אחד מהם. הכחשנו שירינו. טענתנו הייתה כי אני בראש חבורת שחקנים וניצבים יצאתי לצילומי נסיון. הודות לטענה אמנותית זו התנהל המשפט בשם ממשלת פלשתינה (א"י) נגד חיים הלחמי ושותפיו, אם כי לאמיתו של דבר לא אני הייתי המפקד והאחראי, אלא הח"ח שרגא רובינשטיין ז"ל ויבל"ח חירם דנין וזאב יצחקי. בימים שלפני המשפט נפגש אתי מר ברוך אגדתי והביע את נכונותו לבוא ולהעיד, למען חזק את טענתנו, כי הוא אשר שלח אותנו לצילומים. אינני יודע מדוע דחתה מפקדת ה"הגנה" הצעה זו. הסתפקנו בכך שביום שבת אחד חזרנו למקום הפשע בסביבות מקוה ישראל בלווית מר ברוך אגדתי ומכונת צילום ואני ביימתי מניה וביה כמה קטעים שהוא צילם אותם כהוכחה שחבורה זו אמנם ערכה כטענתה צילומים. אולם כבוד השופט קופלנד לא קיבל את הטענות וההוכחות ודן אותנו לחודשיים מאסר או תשלום קנס. שילמנו את הקנס ו...שוב הצטלמנו – הפעם ב-C.I.D.. גם טביעת אצבעותינו נלקחה.

באחד הימים הודיע לי ידידי ברוך לוין, הלא הוא בוזיק איש הש"י, שאף הוא היה בין האסירים והתגנדר בתואר הנעלה של הצלם הראשי של חברת הלחמי ושות', כי ה"הגנה" ערכה "ביעור חמץ" (ועליו בספר "עלילות ש"י") וטביעת האצבעות והצילומים הושמדו. בזה נסגר התיק: פא"י, חיים הלחמי ושות'.

===

נדפס לראשונה ב"אמנות הקולנוע", אוקטובר 1963, עמ' 14-15 (צילומים: ברוך לוין).

פורסם לאחר פטירת יוסי הלחמי, ועל בסיס חומרים שהותיר בעזבונו ובפרט קורות חייו של חיים דב הלחמי (במקור 28/7/2000)