Text Size
שבת 29 אפריל 2017

בית הסרט העברי

על הסרט העלילתי העברי הראשון, עודד הנודד - החזון והמעשה.

רוצים "פילם גדול"

במוצאי שבת 4 ביוני 1932, התקיימה הצגת הבכורה לקהל של הסרט "ויהי בימי",[1] סרטה העלילתי הראשון והקצר של חברת הסרטים פא"י (פילם ארץ-ישראלי) חיים הלחמי ושות'.

הצלחתו עודדה אותה לנסות את כוחה גם בסרט עלילה ארוך. אבל לרשות אנשי החברה (הבימאי והמפיק חיים הלחמי,[2] הצייר והמעצב צבי גולדין[3] והצלם נתן אקסלרוד[4]) עמדו הרבה שאיפות וכשרון ומעט כסף. לכן חיפשו סיפור שיספק את שאיפותיהם האמנותיות, שעלות הפקתו תהיה נמוכה ושסיכויי מכירתו יהיו גבוהים. אותה שנה יצא לאור הסיפור "עודד הנודד", מאת צבי ליברמן (ליבנה) איש נהלל.[5] הוא התחבב מאוד על בני הנוער בארץ והיה רב-מכר. הצייר צבי גולדין, שעסק גם באיור ספרי ילדים, התרשם ממנו והציע אותו לחבריו. הם מצאו בו את הצירוף המבוקש של מימוש רצונם האמנותי לסיכוי לרווח כלכלי,והחליטו להפיק ממנו את מה שאז כינו "פילם גדול".

ביום 27 בדצמבר 1932 התקיימה הצגת הבכורה של "עודד הנודד" למוזמנים. היה זה סרט העלילה הדרמטי העברי האמנותי הארוך הראשון שהופק בארץ בכוח-אדם, ציוד והון (פ ר ט י) מקומיים, לקהל של קוני כרטיסים להצגה מסחרית רגילה. הסרט התקבל באהדה רבה והביקורת בעיתונות קידמה אותו בברכה, אבל גם לא חסכה שבטה מפגמיו והקישה מהם על בעיות בהקמת תעשיית הסרטים בארץ. הוא הוקרן במשך כמה שבועות בבתי קולנוע בארץ, וגם בחוץ-לארץ הוצג. סרט זה ניסה לשנות בתפיסתו הקולנועית מהטופס המקובל אז של סרטים בעלי כוונות התעמולה הציונית הגלויה. אחת העדויות המובהקות לכך היא שינויי התוכן שנעשו בתרגומו של הסיפור המקורי להצגה על הבד.

הסיפור – "רובינזונדה" ציונית ארץ-ישראלית

כשכתב את "עודד הנודד" השתמש הסופר ליברמן בחומרים של מעשה "רובינזון קרוזו": אדם "תרבותי" ועז-רוח נקלע לבדו למקום זר ומסוכן. הוא בעל תושיה, דבק בחיים ומצליח להישרד בזכות הידע והכישרון להשתמש נכון במעט הציוד שברשותו. שם הוא פוגש ב"פרא" מאיים ומכניע אותו בכוח תרבותו. החיים יחד מקרבים אותם זה לזה, עד שהם מגיעים  לידידות אמת ושותפות גורל. קרוזו מסתייע בתרבותו כדי להאיר את חשכת חייו של ששת הפרא, הלומד שבאמצעותה יוכל לקדם את בני שבטו הנחשל. כך נוצרים הבנה ושלום בין שני הצדדים. מיזוג החומרים ה"רובינזוניים" בחיי הארץ יצר סיפור הרפתקאות מרתק, שבאמצעותו העביר הסופר לקוראיו מסר ציוני גלוי: היהודי הגואל את הארץ משממונה מביא אליה את בשורת התרבות, שבעזרתה יוכלו ערביי ארץ-ישראל להתקדם ולשפר את חייהם; דבר זה יאפשר להקהות את חודו של הסכסוך שבין שני העמים ולפתוח דרך לחיים יחד.[6] 

בסיפור שני שלבים. בראשון מתואר עודד, בן משפחת איכרים עברית בכפר בעמק, האובד בהרים, מנותק מבני אדם אחרים, בלא עזרה, ומאבקו להישרדות. חלק זה מאופיין במעשים "רובינזוניים" - התארגנות לשהות בשטח, סידור מערה למגורים, מציאת מים, הדלקת אש, קריאה בתנ"ך לחיזוק רוחני, בעזרתם הוא שורד בסביבה העוינת. בחלק השני פוגש עודד בדואים המטפלים בו בידידות, עד שהם מחזירים אותו לביתו. במחנה הבדואים פוגש עודד את חיי הערבים פנים אל פנים, ומכיר דברים שעד עתה היו לו זרים. הוא חובר לילד ערבי המתפעל מהידע הרב שלו ומבקש ללמוד ממנו. עודד נהיה למדריכו של הילד. כשהוא חוזר לביתו, הולך איתו הבדואי הקטן, "הפרא", כדי ללמוד בבית הספר היהודי, בחברת הילדים היהודים, את התרבות שתעזור לו לפתח בעתיד את שבטו הדל והמפגר. בדרך זו מתנבא הסופר על מימוש רעיון ציוני ותיק: גם לערביי הארץ תביא הגשמת הציונות אושר ועושר. 

הסרט - מחפשים את עודד האובד

 בנוסח הסרט, מכריז מורה בית הספר על טיול. עודד וחבריו מתכוננים. הוא מקבל מתנה מהוריו - יומן שיוכל לכתוב בו את חוויותיו בטיול. אל התלמידים מצטרף תייר יהודי אמריקני, שהוא הטיפוס "המצחיק" של הסרט. מגיע יום הטיול, הילדים נפרדים מהוריהם, עודד ממהר, ואמו נפרדת ממנו בנשיקה חטופה. החבורה יוצאת לדרך. התייר מאחר לבוא ומנסה להשיג אותם. הוא "קונה במשיכה" חמור ורוכב עליו בעקבותיהם. הילדים, המורה ושומר שהתלווה עליהם, צועדים בין הרים קרחים. המורה מצביע על ההבדל שבין השממה לעמק הפורח המיושב ביהודים. הלילה יורד. המחנה ישן ורק השומרים ערים. ויהי בחצי הלילה, והתייר מגיע עלחמורו. השמחה גדולה. בבוקר הילדים משחקים. עודד מנסה לכתוב ביומנו. חבריו מקנטרים אותו, והוא מחפש לו מקום שקט. עוד הוא שקוע בהרהורים ובכתיבת חוויות, והטיול ממשיך בדרכו. עודד מגלה שנותר לבדו ומנסה לחפש את חבריו, אך לשווא. כעבור זמן-מה מגלה המורה כי עודד אבד. מתחילים לחפש, והילד איננו. השומר ממהר להודיע בכפר על האסון ואוסף אנשים לחפש את עודד. המורה, התייר והילדים ממשיכים לחפש. הורי עודד נרגשים מאוד מהבשורה הרעה. האב חובש את סוסו ויוצא עם אנשי הכפר לחפש את הבן האובד. עודד נודד בין ההרים, מנסה למצוא דרך ואינו מצליח. הוא נפצע ברגלו, המים אוזלים מהמימיה, הוא הוזה על כפרו ובייאוש ממשיך ללכת. אנשי הכפר דוהרים על סוסיהם בין ההרים ומנסים למצוא את עודד. הזמן חולף, והמחפשים חוזרים לכפר באכזבה קשה. האב והאם מתאבלים על בנם שנעלם. בשטח נשארים רק השומר, המורהוהתייר, כדי להמשיך בחיפושים. עודד ממשיך לצעוד למרות מצבו הגופני הקשה. שניים מחבריו של עודד, מחליטים לצאת לחפש אותו. האחד בגלל ידידותם והאחר החש אשמה על שגרם לעודד להתרחק מהחבורה. יש להם עפיפון שבעזרתו הם מקווים להתקשר עם עודד. התייר ממשיך בחיפוש. הוא משוטט עםחמורו בהרים. בדואים חושדים בו כי גנב מהם עז וכולאים אותו באוהל. עודד צופה במאורע. חבריו של עודד משלחים את העפיפון לשמיים, הוא רואה את האות וכך מצליח לפגוש אותם. למקום מגיעים גם המורה והשומר. פגישה נרגשת. עודד מספר שהבדואים תפסו את התייר. השומר רוכב למחנה הבדואים, כדי להסביר מה קרה ולשחרר את האסיר. בינתיים מגלה התייר תעוזה, חותך באולרו את יריעת האוהל ובורח על החמור. הבדואים מקבלים את השומר בכבוד ובספל קפה, שומעים את הסבריו ומגלים כיהשבויכבר איננו. עודד, שני חבריו, המורה והשומר חוזריםאל הכפר. התושבים ממהרים לקבל את פני עודד. הוריו מאושרים. בסיום מצלם  התייר את השמחה.

4. מהרפתקה ציונית להרפתקה כללית

 אחרי הפקת "ויהי בימי", כתב חיים הלחמי שמטרת חברת פא"י היא: הכנת פילם שלא ייפול באיכותו מהרבה פילמים המובאים הנה מחוץ-לארץ.[7] כדי להשיג יעד זה, שינה את "עודד הנודד" מהרפתקה בעלת מסר ציוני גלוי להרפתקה בעלת אופי אנושי-כללי. הסיפור מציע פתרון ציוני אחד לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי. הסרט לעומתו עוסק בעימות שבין האדם לטבע העוין; על הבד הייתה ה"רובינזונאדה" הציונית ל"סרט הרים"ארץ-ישראלי.[8]

 בהעברת הסיפור לסרט, עשה בו חיים הלחמי שני שינויים חשובים. האחד: עלילת הסרט אינה מספרת (כבסיפור) מה עושהעודד כדי להישרד, אלא מה עושים המחפשים כדי למצוא אותו;היא מתמקדת במתח שבא בעקבות השאלה הדרמטית: יימצא או לא יימצא, חי או מת? באחת מטיוטות התסריט כתב הבימאי:

לשם הגברת האינטריגה של הסיפור יש להכניס שינויים קלים בבנינו. למשל: אין אנו מראים תחילה את מאורעותיו של עודד בהישארו לבדו, ורק אחרי כן את הדאגה לו. אלא להפך: את פרשת היעלמו של עודד אנו מראים לקהל בתמונה בהירה אך קצרה, ושאינה מגדת אלא שעודד אבד. ונותנים מקום רב לתמונות הדאגה והחרדה לו, הגלות דבר היעלמו, המהומה שקמה בכפר מולדתו, תמונות הזוועה שמצטיירות בדמיון הוריו החרדים לו וכו'. על ידי כך אנו אוחזים את הקהל במצב רוח מתוח, באותו מצב רוח החרדה והדאגה לגורל הילד עודד השרוי גם בין ידידיו והוריו.[9]

כתוצאה משינוי זה נשמטו מהסרט המעשים שעושה עודד (בסיפור) כדי לקיים את עצמו בסביבה העוינת (מגורים, מים, אש, ציוד, סעד רוחני). ולפי זה השתנתה גם דמות הגיבור; עודד, הגיבור ה"רובינזוני" של הסיפור, הבונה לו חיים חדשים בלב השממה ומביא את בשורת התרבות למחנה הבדואים, נהיה בסרט לתועה בין ההרים הפראיים, מותש מצמא ומפציעה ברגלו ואינו יודע לאן יפנה ומה יעשה כדי להינצל.

השינוי החשוב האחר במתכונת "הרובינזונית" של הסיפור, הוא שהסרט אינו עוסק כלל ביחסים שבין יהודים לערבים. בסרט אין הבדואים מופיעים כקבוצה אתנית, שהיהודים מבקשים למצוא דרך לחיות איתה בשלום, ועודד אינו שליח התרבות שתשנה את חייהם לטובה. הם פשוט חלק מחיי הארץ ותפקידם בסרט הוא להוסיף לאווירת ההרפתקה שבו. מעשה התייר הנתפס בידי בעלי העדר, חותך את יריעת האוהל באולר ובורח על גב חמורו הנאמן בנוסח "מערבון", כשהוא מתובל באכזוטיקה מזרחית, משתלב באווירת ההרפתקה שבסרט ואינו בא להעיד על יחסי שני העמים. בסיפור מאיימים על עודד "ההרים הפראים" ו"אנשים רעים". בסרט אין זכר לסכנה מצד אדם, המאיים הוא רק הטבע - גורם שאינו מיוחד רק לארץ-ישראל. המתח היהודי-ערבי שבסיפור הופך בסרט לעימות אדם-טבע. עודד, חבריו, הוריו, בני כפרו, התייר והבדואים מייצגים פנים שונות של גיבורו האמיתי של הסרט: האדם המתמודד עם הטבע.[10]

מצב רוח של יצירה אמנותית באמת

למרות השינויים שנעשו בעלילה לא התעלמה פא"י מהמוסכמה בת זמנה שאמרה כי סרט ארץ-ישראלי צריך לשמש כלי לתעמולה הציונית. בשלב מוקדם של כתיבת התסריט רשם חיים הלחמי:

המטרה: להשתמש בעודד בתור נושא לתמונה שתפקידה להראות ולהשקיף את חיי הילד העברי בארץ אבותיו. התכנית של התמונה: 1) בכפר ובשדה. 2) בבית ספרו. 3) בטיוליו בארץ. 4) פגישתו בטבע. 5) גבורת רוחו. 6) פגישתו בנוכרים. ולבנות את התמונה על יסוד הסיפור "עודד הנודד".[11]  

אף על פי שתכנית זו השתנתה, הרי כמאמינים ציוניים רצו אנשי פא"י שבכל זאת ישרת הסרט גם את התחייה הלאומית. אבל זה צריך להיעשות בדרך שונה מזו של הסרטים שנעשו עד אז. מבקר אחד תאר סרטים אלה כך:   

ידועים הסרטים שנוצרו על ידי המוסדות הלאומיים לצורכי תעמולה, אולם סרטים אלה לא היו אלא קטעי תמונות ובנות-תמונות של מראות נוף ואישים. היה להם בעיקר ערך אתנוגראפי-גיאוגרפי, ולפעמים היו אלה דרשות בדמות תמונות, תוספת להרצאות תעמולה בלוית פנס קסם.[12]המבקר הצביע על השימוש הלקוי בסרט ובהמשך מאמרו קרא להשתמש בתמונה הנעה בהתאם להתפתחות אמנות זו בעולם.

"עודד הנודד" מבטא את הרצון להשתחרר מהמתכונת של סרט התעמולה הציוני שנהגה עד אז בתוצרת הסרטים הארץ-ישראלית: להעביר את המסר בדרך סמויה ולא גלויה, באמצעות גיבור ועלילה ועל ידי הכלים האמנותיים של הדרמה הפילמאית. בקשר לרעיון זה מעניין לחזור ולהזכיר את פנייתו של יעקב בן-דב, חלוץ הסרט הארץ-ישראלי, אל המוסדות הלאומיים. הוא הציע לשכלל את התעמולה הציונית הקולנועית על ידי מעבר מסרט תיעודי- פלקאטי גרידא לסרט עלילתי, שבאמצעים דרמטיים יביע את המסר הלאומי. בין דבריו שם: פה לוקח הסיפור את מקום ההרצאה. לדוגמה, במקום להרצות על הטבע בהרי שלג מתארים אפיזודה של איש תועה בהרים, או חוקר טבע בדרך חקירתו נפגש עם כוחות הטבע בהרים בכל הופעתם והדרם.[13]מובאה זו מזכירה את הדרך בה עובד "עודד הנודד" לסרט. לדעת יוצריו הייתה זו הדרך הנכונה לממש את חזונו של חיים הלחמי: הכנת פילם שלא ייפול באיכותו מהרבה פילמים המובאים הנה מחוץ-לארץ, [14] ולהקים בארץ תעשיית סרטים עברית, שתוכל להשתוות לתוצרת חוץ ואף להתחרות בה.

הזיווג של המחויבות לתחייה הלאומית עם הרעיונות האמנותיים הכלליים הושג על ידי שילוב יסודות ארץ-ישראליים בתוכנו של הסרט. עודד הוא נער "צבר", בן-כפר הגדל בחברה "חלוצית". סביבת חייו ארץ-ישראלית – מראות הכפר, עבודת האיכרים העבריים, בית הספר שאווירתו חברית ולא רשמית ורוחו קולקטיביסטית, חבריו של עודד בעלי החן הצברי ותעוזה. הפרשים הדוהרים על סוסיהם הם תמונה חיה של "היהודי החדש" (כפי שמתאר אותו הרצל ביומנו, בקבלת הפנים שערכו לכבודו פרשי המושבות ראשון לציון, נס-ציונה ורחובות. שם הוא משוה את הרושם שעשו עליו להתפעלותו ממופע "המערב הפרוע" של בופאלו ביל).[15] המורה והשומר, ראשי המחפשים אחרי עודד האובד, הם דמויות המייצגות את שני העמודים עליהם נשענת התרבות העברית החדשה בארץ-ישראל – חידושם ושילובם של הרוח היהודית והכוח העברי. גם התייר האמריקני, בצד תפקידו כטיפוס "המצחיק" של הסרט", עוזר להבליט את הארץ-ישראליות – דמותו החוץ-לארצית המגוחכת מדגישה את התבנית "הגזעית" של ילידי הארץ. וכמובן, נופי הארץ החשופים, מה שהתאים לציפיות הקהל הלאומי (בייחוד בגולה) – הדימוי של ארץ-ישראל כשממה שיש להפריחה בידי היהודים.[16]

בכך שהמאפיינים הארץ-ישראליים הוצגו בדרך של פולקלור ואכזוטיקה, הם השתלבו היטב בסיפור ההרפתקה האוניברסאלי, ועם זה הראו תמונה של ארץ-ישראל הנבנית בלא פרזיאולוגיה ציונית. לכן יכלו המבקרים לכתוב על הסרט את הדברים הבאים:  ראינו לפנינו קטע מחיינו החדשים וחלק מארצנו המחודשת, בצורה חיה וטבעית והתרשמנו מאוד. זה הוא מפעל תעמולה מוצלח מאוד לתנועת התחייה שלנו. ומכיוון שהתוכן הוא כה אנושי, הרי יובן באותה מידה גופא גם ליהודי וגם לשאינו יהודי.[17] ב"עודד הנודד" יש לנו בפעם הראשונה, לא תמונות בודדות ונפרדות שאין ביניהן קשר הגיוני והכרחי, אלא כמעט עלילה,"סיפור המעשה" מחיי היהודים בארץ-ישראל. הפעם הוצג לפנינו סרט המושך את הלב, מרתק את ההתעניינות ומרכז את המחשבה במשך שעה וחצי, ומשרה מצב רוח של יצירה אמנותית באמת.[18] יש חשיבות היסטורית לשני האלמנטים שהביקורת מציינת בסרט: האחד, פנייה לקהל אוניברסאלי ולא רק יהודי; כלומר, הגברת הסיכוי לתעשיית סרטים שתוכל לייצא את סרטיה לקהל העולמי. השני, ציון מפורש של התועלת שתפיק הציונות במעבר ממסורת הטרם-סינמה השמרנית אל השימוש המתקדם בכלים האמנותיים של הסינמה. רצו לומר שהתעמולה הציונית תצליח רק אם תדע ללכת עם הזמן ותאמץ לה את השיטות האמנותיות של הקולנוע.

אנשים מן היישוב

צבי ליברמן מתאר את הערבים מזווית ראייה חיובית. מסלול הטיול כולל כפרים ערביים שתושביהם מקבלים את הילדים היהודים בידידות ובכבוד. הבדואי המוצא את עודד נוהג בו הכנסת אורחים ללא סייג. בהדריכו את עודד בדרך לביתו הוא מציין שמות כפרים ערבים ויהודים יחד. עודד עצמו שומע ערבית. הערבי אינו מתויג בסיפור כאויב אלא דווקא כידיד. אם נמצא את הדרך לליבו, אומר הסופר, נוכל לחיות אתו בשכנות טובה. עודד מפחד מ"אנשים רעים" שאינם מזוהים בלאומיותם; בערב אינו מדליק מדורה "העלולה למשוך אליה שודדי ליל"; אינו שר "פן תעורר שירתי את שודדי הליל"; כשהוא רואה מרחוק את מדורת הבדואי הוא חושש "אולי שודדים הם אלה". בסיפור נשארים "האנשים הרעים" ללא-זהות, אבל הקורא העברי ידע גם ידע למי התכוון הסופר, שבכפרו נרצחו האיכר יוסף יעקבי ובנו דוד (שהשתתף בסרט כניצב) בידי אנשי הכנופיות הערביות, בדברו על "אנשים רעים".[19] יסוד אחר בתיאור הערבי בסיפור הוא "הפראות" (הכוונה למצב תרבותי והשכלתי ולא להתנהגות ברוטאלית). שניים מתוארים שם כפראים. האחד, הטבע המסכן את חיי עודד, האחר בני השבט הבדואי שבו התארח. לא עודד קורא להם בשם פראים אלא הם בעצמם לנוכח הפגנת למדנותו של הנער היהודי. הם מביני שבורותם היא חסרון שהיהודי "התרבותי" יכול לבטלו. יש הקבלה בין "פראות" הנוף לבין "פראות" הבדואי. כשם שהיהודי הפך את השממה הפראית לגן פורח, כך יהפוך הנער היהודי המלומד את חליל (שמובנו חבר או ידיד)  הילד הבדואי למשכיל, לתועלת עתיד בני עמו.[20]

לעומת זאת בסרט אין מופיע מושג "הפראות" ועל היות הערבי אויב אפשרי, והיהודי אינו נדרש להתקרב אליו ולעזור לו להתפתח. הרעיון הגורס שהמוסלמי מבין את "גודל התועלת שבעלייה היהודית",[21] העומד ביסוד הסיפור, אין לו ביטוי בסרט. הבדואים מוצגים בו כשכנים ותיקים ומוכרים. על התמונה הם אכזוטיים (הרועה הבדואית, המאהל, קבלת הפנים לשומר) אך לא  פראים. את התייר הם אוסרים כאנשים מן היישוב, שזכותם ללכוד גנב ולא כגורם עוין ליהודים. בשינוי מן הסיפור, תפקידם אינו "לאומי" אלא "אמנותי", להוסיף לאווירת ההרפתקה של הסרט.   

רקע נוסף ופרטים טכנים, ניתן למצוא כאן
 


[1]  ראו, באתר "בית הסרט העברי": "ויהי בימי", עדלאידע בתל-אביב.

[2]  שם: "זהר פילם".

[3]  שם.

[4]  שם. "ויהי בימי", עדלאידע בתל-אביב.

[5]  צבי ליברמן [ליבנה] (1985-1889) – איכר בנהלל, סופר ומחנך. מהדורה ראשונה של "עודד הנודד", 36 עמודים, בהוצאת "קרית ספר", 1932.

[6]  דעה זו נפוצה בין ציונים רבים עוד מתחילת פעולתם של "חובבי ציון". למשל, ראו ב"המליץ", ט"ז תמוז תרמ"ה, 29 ביוני 1885, גל' 45, עמ' 1, את דברי קלונימוס-זאב ויסוצקי (1904-1824, התעשר מאוד ממסחר התה ושם הפירמה שלו קיים עד היום, תעמלן ועסקן ציוני ותיק וחשוב, ממשתתפי ועידת קטוביץ וממייסדי "השילוח", נדבן גדול), אחרי מסעו בארץ-ישראל, שבו בדק את סיכויי ההתיישבות היהודית: אנחנו אשר כבר ידענו ונדע את דרכי הקולטור [השכלה] האירופית וכבר הצטיינו בה במידה יותר גדושה, נוכל להיות למורים ומלמדים להועיל להתוגרמים, אשר גם הם פקחו עיניהם ומרגישים נחיצות הקולטור. הרצל אימץ רעיון זה וביטא אותו בכתביו. למשל, ראו: "אלטנוילנד", הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב, תש"ג, והוצאת "מרדכי ניומן" תל-אביב (ב"מבחר כתבי הרצל", כרך ג'), עמ' 74-75, 127-128, עברית: דוב קמחי, על השתלבותו של המוסלמי רשיד-ביי בחברה היהודית החדשה. ראוי לציין כי זו הייתה רק אחת התפיסות של נושא יחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל. למשל, במאמר המפורסם "אמת מארץ-ישראל" ("המליץ", בחמישה פרקים, הראשון בי"ג סיון תרנ"א, 19 ביוני 1891, גל' 125, עמ' 2-1. יתר פרקיו בגל' 127, 128, 131, 134) הזהיר אחד העם בפני ראיה לא ריאלית כזו של המצב וטיפוח אשליות.

[7]  מטיוטת מכתב של חיים הלחמי, 1932. את הנוסח המלא, ראו ב"ויהי מה", הוצאת ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג" (עם: "המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן", "האוניברסיטה העברית בירושלים", "הארכיון הציוני המרכזי", "אוסף מיוחד של הספריה האוניברסיטאית"), תשנ"ה, 1995, עמ' 133-127.

[8]  תפיסה זו הושפעה גם מהביקורת שכוונה אז כלפי דרך הפקת סרטי התעמולה הציוניים והארץ-ישראלים בכלל זה. עלתה הדרישה להתקדם לעבודה בכלים האמנותיים של עלילה, גיבור ודרמה, כדי לממש את מלוא כוחה של התמונה הנעה כסוכנת מסר. למשל, דברי יעקב בן-דב, "חלוץ הפילם הארץ-ישראלי",שכתב למוסדות הלאומיים: פה לוקח הסיפור את מקום ההרצאה. לדוגמה, במקום להרצות על הטבע בהרי שלג מתארים אפיזודה של איש תועה בהרים, או חוקר טבע בדרך חקירתו נפגש עם כוחות הטבע בהרים בכל הופעתם והדרם (אצ"מ, KH4B 5159,"תזכיר בענייני פילם", ו' תמוז תרפ"ט [14 ביולי 1929]). בדברי בן-דב ובהפקת "עודד הנודד" ניכרת השפעתם של "סרטי ההרים": סוגה קולנועית שנוצרה באותה תקופה ובה נאבקים גיבורי הסרט בטבע מלא הסכנות, בייחוד בהרים, ומגלים ספורטיביות, גבורת רוח וכוח להתמודד מול איתני הטבע. על סוגה זו, ראו:

David Jeffres, Teuton Ecstasy: Weimar Cinema and The Mountain Film

[9]  ארכיון פא"י, רשימות תכנון של חיים הלחמי.

[10]  סמוך להפקת "עודד הנודד, הוצג בארץ הסרט הסובייטי "טורקסיב", שתיעד את הקמת קו הרכבת בין טורקיסטאן לסיביר, סרט מעולה  שהרשים את צופיו והשפיע גם על עושי "עודד הנודד". מבחינת ההפקה חיזק את הדעה שאפשר לעשות דבר גדול בתקציב קטן. לפי א' קרייזלר (בימאי סרטים, שחקן, מפיק, מעצב, מלהק, יהודי-אוסטרי שביים כמה סרטים על נושאים יהודי) ב"כלנוע", 19 במאי 1932, עמ' 7, על הגישה האמנותית של "טורקסיב" למבנה העלילה: הדבר המעניין ביותר בסרט רוסי הוא שאין בו חשיבות למשחקים בודדים. כמעט כל סרט וסרט מעביר לפנינו המון. אין תפקיד לפרט – אלא לכלל. והכול בא במסגרת של הטבע בכל גודלו ויופיו. גישה זו התאימה למערכת הערכים הקולקטיביסטית של האמנות הציונית והארץ-ישראלית בכלל זה.

[11]  ארכיון פא"י, רשימות תכנון של חיים הלחמי.

[12]  "ניסיון ראשון (להצגת הסרט עודד הנודד)", א"ש יוריס, "דבר", 1 בינואר 1933. בהמשך ביקורתו הוא מצביע על ההבדל בין "עודד הנודד", שהוא כבר סרט ממש, לבין סרטים בנוסח התעמולה הציונית שקדמו לו.

[13]  אצ"מ KH4B 5159. "תזכיר בענייני פילם", ו' תמוז, תרפ"ט [14 ביולי 1929].

[14]  מטיוטת מכתב של חיים הלחמי, 1932. את הנוסח המלא, ראו ב"ויהי מה", הוצאת ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג" (עם: "המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן", "האוניברסיטה העברית בירושלים", "הארכיון הציוני המרכזי", "אוסף מיוחד של הספריה האוניברסיטאית"), תשנ"ה, 1995, עמ' 133-127.

[15]  בנימין זאב הרצל, "ספרי הימים", הוצאת מ' ניומן, תל-אביב והוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, תל-אביב, תש"י, עמ' 176, רישום מיום 29 באוקטובר 1898, עברית: ר' בנימין.

[16]  לעניין זה ראו: חיים הלחמי, "הרפתקאות עודד הנודד", ב"אמנות הקולנוע", אוקטובר 1963, עמ' 14-15. שם הוא מספר שהסצנות "הפלקאטיות-הציוניות" היחידות בסרט, המורה המספר לתלמידיו על הפרחת השממה בידי אבותיהם והמונטאז' של מראות העמק הפורח, נכפו עליו נגד רצונו, לפי דרישת הקרן הקיימת שבזה התנתה את עזרתה הכספית להמשך פעולתה של פא"י. סצנות אלה צולמו ואחר שכבר נגמרו צילומי הסרט עצמו ועריכתו, ואכן הן נראות בו כנטע זר וחורג מענינו (הקרן קיבלה מה שרצתה אך לא תמכה בסרט ובמפיקיו). לכן שגתה איילת כהן (במאמרה "ראשית הקולנוע הארץ-ישראלי כמשקף רעיונות התקופה", ב"קתדרה", תשרי, תשנ"ב, גל' 61, עמ' 144) כשכתבה: 'סיפורו של "עודד הנודד" מתרחש בנופי הארץ האפופים אווירת התחדשות וחלוציות' ולא היא. ההרים שבסרט נועדו להראות את הטבע הפראי המאיים על חיי עודד ולא להציג חלוציות. מעט צילומי העבודה בכפר בפתיחת הסרט וכשהילדים יוצאים לטיול באו כדי ליצור אווירת רוגע כניגוד להרגשת האסון העומד להתרחש.

[17]]  א"ש יוריס, "ניסיון ראשון (להצגת הסרט "עודד הנודד", ב"דבר", ראשון בינואר 1933.

[18]]  בן-ציון ידידיה, "ניסיון שהצליח (רשמים מהצגת הסרט "עודד הנודד"), ב"כלנוע", שנה ג', גל' ראשון, ח' בטבת תרצ"ג, שישי בינואר 1933.

[19]  שם. ראו: בכתבה "רצח נהלל", מאת שבי [שלמה בן-ישראל].

[20]  רעיון דומה נמצא בסיפור "אטרי", מאת צבי זבולון ויינברג, המספר על ילד ערבי המתפעל מהיהודים, מבקש להצטרף אליהם וללמוד מהם.

[21]  בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד", הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב, תש"ג, והוצאת "מרדכי ניומן" תל-אביב (ב"מבחר כתבי הרצל", כרך ג'),עמ' 75, עברית: דוב קמחי,בקטע המספר על השתלבותו של המוסלמי רשיד-ביי בחברה היהודית החדשה.