Text Size
רביעי 15 אוגוסט 2018

בית הסרט העברי

קולנוע בעיתוני אליעזר בן-יהודה - חלק ב ובהמשך לחלק הראשון.

פרק ב: נפלאות הרְאִינוֹעַ

  המודעה הראשונה

ב-1897, התפרסם בעיתון "השקפה", מאמר בהמשכים בשם "בשדה המדע והחוכמה". רובו עסק במכשירי התמונה הנעה: הקינטוסקופּ של אדיסון (לצופה יחיד) והסינמטוגרף של לומייר (לקהל).[1] שני כותביו התפעלו מאוד מהמצאות אלה וחזו להן עתיד מזהיר. אולם בארץ-ישראל יכול הקהל להכיר אותן רק מפי השמועה והקריאה, מפני שב-1897 עדיין לא הוצגו סרטים בארץ. רק ב-1900 הוקרן כאן סרט ראשון, בידי קולארה סאלואטורה (Collara Salvatore).[2] הוא היה Propriétaire du Cinèmatograph, יזם שקנה או חכר מקרנה וזכויות הצגה של סרטים, עבר ממקום למקום, הציג את סחורתו ואחרי שמיצה את השוק המקומי נסע הלאה. ביום שישי, ראשון ביוני 1900, התפרסמה מודעה צנועה שלו על הצגת סרטים בירושלים, בעיתון "הצבי" של אב"י. [3] זו הייתה ראשונה למודעות עבריות על הצגת סרטים בארץ-ישראל:

רְאִינֹעַ

> שתי המחזות האחרונות ?

במוצאי שבת ובמוצאי שבועות

בהוטל ד'ארפה Hotel de Earope

מחיר המקום הראשון חצי מג'ידי,

השני – רבע מג'ידי

Collara Salvatore

Propriétaire du Cinèmatograph

ההכרזה על "שתי המחזות האחרונות" מעידה שלפניהן היו הצגות קודמות שאין להן תיעוד בעיתונות וממקור זה לא ידוע לנו מספרן, מועדן ומקומן. לפי המודעה הוקרנו הסרטים ב"מלון אירופה", שעמד בירושלים המערבית, מחוץ לחומה, בקרבת בניין העיריה החדש של ימינו. הבית עבר גלגולים רבים ולותיקי ירושלים הוא זכור כ"בניין הבייגל-מאכער", עד שנהרס ונותר רק שריד לחזיתו.[4]

זמני ההצגות נקבעו למוצאי שבת, ערב שבועות, ה' סיון תר"ס, שני ביוני 1900, וליום ראשון, מוצאי שבועות, ו' סיון תר"ס, שלישי ביוני 1900. מעניין שבמודעה לא צוינה שעת ההקרנה. גם לא ידוע אם התקיימו הצגה אחת או שתיים לערב. אולי היו מספר הצגות כשהתכנית הוצגה בסבב במשך הערב. מכל מקום סביר שכדרך המקרינים הנודדים בעולם לא התחיל סאלואטורה את ההקרנה לפני שבא קהל מספיק למלא את הקופה, ואכן את מחיר הכרטיס לא שכח לציין. באולם היו שתי מחלקות וכנהוג אז היו המושבים הקרובים לבד היקרים.[5] במערכת הפיננסית העות'מאנית היה המג'ידי שייך לקבוצת מטבעות הכסף, וערכו 20 גרוש או חמישית הלירה העות'מאנית.[6] מכאן שהמחיר של רבע ושל חצי מג'ידי התכוון לכיסו של המעמד הבינוני. אף אפשר שהניסוח "המחזות האחרונות" התכוון למשוך את הקהל, לפי תחבולת השיווק הידועה של "מהר לקנות כי המלאי אוזל". כנראה שזו הצליחה והראיה שכעבור 13 ימים פירסם סאלואטורה ב"הצבי" מודעה על הצגה נוספת, גם היא מוגדרת כ"המחזה האחרון".[7]

רְאִינֹעַ

המחזה האחרון במוצאי שבת

כ"א סיון בבית הקהוה אבו-בשארה

אצל שער יפו.

מחיר המקום בִּישלִיק אחד

גם הפעם נעדרת שעת ההצגה ונזכרים התאריך והיום. לפי שתי המודעות התקיימו ההצגות בימי המנוחה ולא בימי חול, מה שמספר משהו על דפוס הפנאי בירושלים באותה תקופה. וגם הפעם לא שכח המציג לציין מקום ומחיר, אולם הפעם היו שונים מאלה שבהצגות הקודמות והייתה רק מחלקה אחת ולא שתיים. מחיר של בִּישְׁלִיק אחד (מטבע בערך ½2 גרוש, שמינית המג'ידי) לצופה היה הוזלה ניכרת לעומת ההצגות הקודמות. כנראה שהמציג מיצה כבר את הפוטנציאל של צופי סרטים בירושלים מהמעמד האמיד ופנה לקהל משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות יותר. יש מקום להניח שאמצעיהם הכספיים של מבקרי קפה "אבו-בשארה" היו דלים מאלה של באי "מלון אירופה" וכדי למשוך צופים נאלץ סאלואטורה להוריד את המחיר מהצגה להצגה. באשר לתאריך ההצגה, כ"א סיון הוא יום שני בשבוע, 18 ביוני 1900, ואילו מוצאי שבת הוא י"ח סיון, 16 ביוני. אולי טעה מנסח המודעה והעורך לא שם לב לשגיאה. מכל מקום, לפי שתי המודעות בעיתונות (ולהלן כתבתה של חמדה בן-יהודה) שהה סאלואטורה בירושלים בין שלושה לארבעה שבועות. יתכן שבין הצגה ירושלמית אחת לאחרת נסע להציג במקומות אחרים בארץ וצ"ע.

מסינמטוגרף לראינוע

אב"י, מחשובי המחדשים של השפה, ביקש למצוא חלופה עברית מתאימה לכל לע"ז. בשנת 1897 הציע במקום השמות הזרים של מכשירי התמונה הנעה, סינמטוגרף וקינטוגרף, שם עברי: כתבנע. את "גרף" תירגם ל"כתב" ואת "סינה" ו"קינט" ל"נע".[8] ב-1900 שינה "גרף" ל"ראי" – מלשון ראיה, "סינה" ו"קינט" נשארו "נע" ויצא ראינע: תמונה הנראית ונעה יחד.[9] קודם שפירסם אב"י את השם החדש נועץ בידידו חיים הירשנזון.[10] זה חלק עליו, מטעם שלא פחות משנגע בלשון פנה למהותו של הקולנוע: ואין צדק לידיד נפשי החכם בן-יהודה ז"ל אשר קרא אותן [התמונות הנעות] בעברית בשם "ראי נוע". אם שאנוכי הסכמתי לו בהתיעצו אתי על דבר השם הזה מפני שאנו רואים שהתמונה עוברת ומתנועעת, אבל זה רק שם להנראה לעינים על הלוח ולא שם לאיכות הדבר ויותר ראוי להם השם "צלמי התנועות" שמצטלמין חלקי התנועות של החיים.[11]הירשנזון ביקש לבטא בשם שהציע את "איכות הדבר"; לא רק את "הנראה לעינים",הפעולה המכאנית הנראית לעין של הקולנוע, אלא גם את מהותו של המדיום החדש. את השם "צלמי התנועות" הציע לפי האנגלית, "מובינג פיקטשרס" Moving Pictures]], שלדעתו מכוון יותר לסגולתו הנראית מאשר למופע החיצוני שלו. לעומתו תירגם אב"י את "סינמטוגרף" שבא מצרפת, לשם עברי מקביל: ראינוע. סביר שאב"י חשב ששם זה שמיש יותר לעברית המתחדשת בהיותו קליט, נוח להגיה ולהטיה. ובאמת, השם ראינוע נקלט ונפוץ עד הופעת השם קולנוע, אבל לא דחה לגמרי את השמות הזרים: קינמטוגרף, סינמטוגרף וכו'. "סינמה", שהיא קיצור של סינמטוגרף, משמשת בדיבור העברי עד עצם היום הזה.

סוס מושך כרכרה

בעקבות ביקור הסינמטוגרף בירושלים פרסם "הצבי" כתבה מלאת התרגשות ממראה התמונות הנעות כמו היו חיות. הכתבת הייתה חמדה בן-יהודה,[12] רעייתו של אב"י, עיתונאית שביקשה להפיח את רוח הזמן החדש בעיתונות העברית: סקרה אופנת נשים, בחנה את אמנותם של צלמי ירושלים המפורסמים שלמה נרינסקי[13] ויעקב בן-דב,[14] סיפרה על פועלו של אפרים משה ליליין המאייר הציוני הידוע,[15] האזינה לקונצרט של מוסיקה קלאסית ועוד בתחומי החברה והתרבות. בכתיבתה ביטאה את מגמתו של אב"י להביא לארץ-ישראל את המודרניזם וההשכלה. בזכות כתבתה על הסינמטוגרף אפשר לכנותה גם בשם "מבקרת הסרטים הראשונה בארץ-ישראל". הקורא את דבריה כיום יכול לראות בהם גוזמה עיתונאית שמטרתה לשרת את בעל הסינמטוגרף ולמשוך את הקהל לעסק שלו. אפשר שהייתה לה גם מטרה כלכלית (אף עיתון עברי-ציוני צריך פרנסה) - נוסח הכתבה קורא בבירור לבוא לחזות בהצגה. אבל לשיטתי, מטרתה העיקרית הייתה תרבותית, להביא לפני הקוראים את אחד ההישגים החשובים של המודרניזציה העולמית.

תגובתה הנלהבת של חמדה בן-יהודה למראה סרטי הסינמטוגרף הראשונים שראתה דומה לזו של צופים ראשונים אחרים.[16] למשל, הצרפתי ז'ורז' מלייס[17], שסיפר על הרושם הכביר שעשו עליו התמונות הנעות כשראה אותן לראשונה, בהקרנה למוזמנים שערכו האחים לומייר בפריס, ב-22 במרץ 1895: ישבנו מול בד קטן, כמו זה שהשתמשנו בו להקרנת תמונות. כעבור זמן קצר הוטלה עליו תמונה נַיַּחַת שהראתה את "פלאס בלקור" שבעיר ליון.[18] מופתע מעט הערתי לשכני: 'האם הובאנו לכאן כדי לראות הקרנת תמונות? הרי כזאת עשיתי במשך שנים'. אך יצאו המלים מפי וסוס מושך כרכרה החל לצעוד כלפינו ואחריו באו כלי רכב אחרים והולכי רגל. בקיצור, כל דוחק הרחוב והמולתו נראו על הבד. ישבנו מלאי השתאות והמלים נעתקו מפינו.[19] הרושם המדהים של המראה הניע אותו ליצור סרטים ולהיות לאחד ממפתחיה הראשונים של אמנות הקולנוע. גם חמדה בן-יהודה נשבתה בקסם המתנועע על הבד וכתבה:

רְאִינֹעַ

מאת חידה

אם לא הייתם ברֶן, בעת משפט דרייפוס,[20] לכו לראינע וראיתם את הנאשם לפני שופטיו כמו שהוא, עם כל תנועותיו, הליכתו, התרגשות פניו, מבט עיניו, הכול, הכול. ראה תראוהו בבית האסורים יושב בחדר כלאו, ומסֻגר, עצב ומתרגש; תראוהו גם פוגש את אשתו אשר באה לראותו.

ועוד דברים אחרים יפים תראו, תשתוממו ותתענגו הרבה מאוד הרבה, כי עד כה עוד לא המציאו דבר יפה ומפליא כְּהֳרְאִינֹעַ, הנקרא בלעז סִינֶמַטוֹגְרַף Cinematograph.

'הייתי בלונדון' סיפר לי פעם ירושלמי אחד, 'והלכתי לראות מחזה של סינמטוגרף, ולהתפעלותי לא היה קץ, כאשר עברו לפני גדוד אנשי צבא עם כלי מלחמתם, עם דגליהם ומגיניהם; מרכבות מסילת הברזל מלאות אנשים אשר הביטו מהחלונות ושלחו את ברכותיהם לעומדים על התחנה, ספינות עברו על הים זו אחרי זו והמלחים עבדו ועסקו ורצו הֵנָה והנה, והים זעף, והגלים התנשאו למעלה; שתי נשים עשו מריבה בגלל מטאטא שבור ותמרוטנה השערות אישה לרעותה; והנה המון של רבבות ואלפים מברך את [ויקטוריה] מלכת אנגליה העוברת ביום היובל להכניסה "סנט פול", הכובעים והממחטות מתנופפים באוויר; הנה מובילים לקבורה את פליקס פור [נשיא צרפת] והרחוב "שן-אליזה" [בפריס] מלא אנשים אצים, רצים, ממהרים ודוחקים איש את אחיו; הנה עובר גדוד רוכבי אופנים, ארבעה בשורה, גברים ונשים, ועוד מחזות כאלה וכאלה. ואחרי כל אלה הנה תחנת מסילת הברזל ב.... ירושלם! ההמון ממתין. הרכבת נראתה מרחוק, הולכת ומתקרבת והנני רואה מכירי בתוך המרכבות. והנה קפץ על הרצפה ר' יעקב שכני ושותפי. בחיי! עוד מעט וקפצתי ממקומי למען התקרב אליו, להושיט לו ידי, לאמור לו שלום, כי כבר היו לי געגועים אחרי אחי הירושלמים.

אך נגמר המחזה, הוסרו המסכים השחורים מהחלונות. כולם קמו והלכו להם; יצאתי החוצה והנני בלונדון, ב"אוקספורד שטריט".

והרכבת וירושלם ור' יעקב, שאלתי את נפשי? האומנם היה זה חלום?

לא, זה היה אחד המראות של הראינע שאוכל לשוב לראות גם מחר. זה נפלא סוף כל סוף, להיות בלונדון ולראות עין בעין את ר' יעקב הולך ונע ממש, זה נפלא!' וכמה שהתפעל הירושלמי איננו יותר מדי, כי באמת נפלא הוא הרושם שעושה המכונה הנפלאה הזאת, הראינע. וזה הדבר היפה והנפלא עתה הנהו בירושלם. לכו, לכו, תתפלאו ותתענגו! [21]  

תנועה ורגש

ברוח הדברים הקודמים שפרסם אב"י על המצאת התמונה הנעה,[22] מדגישה חידה את שני יסודותיה: צילום תנועה ובאמצעותו חשיפת הרגש; "כל תנועותיו" של האסיר מגלות לצופה את מצב רוחו. התמזגותם של שני היסודות על הבד היא דרכו של המדיום הקולנועי בהעברת המסר לתודעת הקהל: יצירת בבואה אטרקטיבית של אמת ומציאות בעין הצופה.

כדי להדגיש את יסוד התנועה רצופה הכתבה בפעלים שבזיקה: אנשים אצים, רצים, ממהרים ודוחקים, ר' יעקב הולך ונע ממש, המלחים רצו, הגלים התנשאו, מובילים את פליקס פור, הכובעים והמטפחות מתנופפים, וכן השימוש בפעל "עבר"[23] במשמעות של תנועה לפני המצלמה. בעיני "חידה" לא היו אלה רק תזוזות משעשעות של המצולם, אלא בעיקר תנועות המעידות על חיים, לפי התפיסה האומרת שהצילום המביא לפני הצופה את תואר המצולם חושף גם את רגשותיו ואופיו, ושהתנועה בסרט מעצימה חשיפה זו ופותחת פתח להבנת התנהגות המצולם.[24] עוד השתמשה בפעל "פלא", הנמצא גם הוא בטקסטים הקודמים של אב"י על המצאת התמונות הנעות. אין זה רק ביטוי להתפעלות גדולה אלא שימוש מודע למלוא המשמעויות של פעל זה בעברית. לפי מילון התנ"ך של שטיינברג: פלא חדור והבדל בשכלו דבר מדבר; נפלאהיה מופלג ויוצא לטובה או לרעה מהסדר הרגיל; מפליאמגדיל מעשיו עד מאוד, עושה דבר בדרך נשגבת. מובנים אלה מבטאים היטב את הרושם הרב שעשה הראינוע על צופיו הראשונים, ובוודאי גם על חמדה בן-יהודה. כל כך גדול היה הרושם המובע בכתבתה עד שעולה חשד כי העיתונאית המודרנית "ניפחה" את הידיעה כדי להשיג את מטרותיה החברתיות.

ירושלים – לונדון ובחזרה (ברכבת)

הכתבה מספרת על שתי הצגות, האחת בירושלים והאחרת בלונדון. רבע מנפח הטקסט תופסת ההצגה הירושלמית, שלושה רבעים ממנו באים כסיפור אישי של ירושלמי, המספר לכותבת על רשמיו מ"מחזה של סינמטוגרף" שראה בלונדון. שבחים לפלאי הסינמטוגרף מהווים מסגרת לתיאור שני האירועים. למה ומדוע גדול הקטע הלונדוני פי שלושה מהקטע הירושלמי? לשיטתי, התשובה היא שיותר משרצתה "חידה" לספר על ההצגה בירושלים ביקשה לציין את ההישג המדעי הגדול שבהמצאת הראינוע ואת הזכות שזכתה בירת ישראל להיות כמתקדמות שבערי העולם; אף אליה הגיע הסינמטוגרף, פלא המודרנה, כמו ללונדון המעטירה בירת בריטניה. לשם כך שתלה בכתבתה מעשיה נאה על מכר ירושלמי המבקר בלונדון וצופה שם בסרטים מתוצרת חברת "האחים לומייר". באחד מהם ראה את הרכבת מגיעה לתחנה בירושלים וממנה יורד חברו הטוב ר' יעקב.[25] הסרטים הנזכרים בתיאור ההצגה הלונדונית מזוהים בקטלוג חברת לומייר, למעט אחד -  סרט הרכבת המגיעה לירושלים, שעלילתו מובאת בכתבה בהרחבה ושדרכו נוצר החיבור הסינמטוגרפי בין לונדון לירושלים. עד כמה שידיעתי מגעת סרט זה לא היה ולא נברא. בקטלוג לומייר יש רק שלושה סרטים שיש להם קשר לירושלים ולרכבת: "יפו, תחנת הרכבת [ההולכת לירושלים]", "מבט על המסילה בנסיעה" [לירושלים], ו"הרכבת יוצאת מתחנת ירושלים" [חזרה ליפו]. אם כן, באיזה סרט ראה הירושלמי שלנו את הרכבת מגיעה לירושלים ואת מכרו ר' יעקב יורד ממנה? כנראה שלפי כוונתה של חמדה בן-יהודה להעלות את כבודה התרבותי של ירושלים הוסיפה מדמיונה על מה שידעה מתוכן סרטי הרכבת הארץ-ישראליים והצרפתיים של "האחים לומייר",[26] ובדתה מלבה את סיפור ר' יעקב הנוסע ברכבת לירושלים כדי לבשר באמצעותו לקוראי העיתון את בשורת המודרנה (תחבולה שכיחה בתקשורת, "לערוך" עובדות לטובת העברת המסר). כך עשו שלוש שנים לפניה מאירוביץ ויודילביץ, כשסיפרו על הצגת הסרט "הכבאים מליון" בפריז – במקורו אין בסרט אלא סצנה אחת של רכב כיבוי דוהר ואילו הם זיווגו לו עלילה רחבת היקף על כבאים הנלחמים בשריפה ומכבים את האש בגבורה. גם שני הביל"ויים עשו כך כדי להעביר לקוראים את בשורת הראינוע כהישג מדעי וחברתי מודרני. נסיעתו המדומה של ר' יעקב לירושלים מוסיפה תוקף לאירוע הגעתו הממשית של הסינמטוגרף (אחד מסימני תנופת המדע והחברה האנושית במאה ה-19) לעיר הקודש ואות להתפתחותה התרבותית. גם לרכבת שר' יעקב עלה בה לירושלים יש משמעות. אצל אב"י נחשבה הרכבת לאחד ממבשרי העולם החדש ולכבודה חידש את שמה העברי. ברגש רב כתב בהגיע מסע הקיטור הראשון לירושלים: שמעו המונים, נהמת הקיטור היא נהמת ניצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, החוכמה על ההבל, הקידמה על האחור, השכל על הסכלות, ניצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקטב המרירי, ניצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלם!,[27]וזו הרכבת המביאה לירושלים אור והשכלה ואת ר' יעקב מביאה אליה גם את פלא הזמן החדש: הסינמטוגרף. באמצעות סיפורו המשעשע והמושך לב של הירושלמי בלונדון בישרה חמדה בן-יהודה לקוראיה את בשורת הקידמה, המאירה כעת בירושלים בקרני הראינוע, בחינת "אור חדש על ציון תאיר".

הנאשם לפני שופטיו

שאלה אחרת היא זהות הסרט "משפט דרייפוס". לפי המשפטים הראשונים בכתבה נראה שמדובר בסרט של ז'ורז' מלייס, 1899,[28] מאבות סרט העלילה הארוך והדרמה הקולנועית. במקורו הורכב משנים עשר פרקים שכל אחד מהם מראה אפיזודה אחת מפרשת דרייפוס. הם הוצגו ברצף או בקבצים של אפיזודות בודדות. מהכתבה אין לדעת אם בירושלים הוקרנו רק האפיזודות שתוארו בכתבה (וסרטים אחרים שלא תוארו נכללו במלים: דברים אחרים) או שהסרט הוצג במלוא 15 הדקות שלו. אלא שלשיטתי ענינה של הכתבה אינו בסרטים שהוצגו כשלעצמם, אלא בעיקר בתופעה של המדיום החדש – הזכרת הסרט באה לשרת מטרה זו, בכמה שורות הציגו אותו כדוגמה מופתית לאמנות הסינמטוגרף.

מובן שלצופים בארץ-ישראל היה עניין נוסף בסרט על דרייפוס והוא הבחינה הלאומית שלו. בוודאי שמעשה דרייפוס הנענש רק בגלל יהדותו נגע מאוד ללב הצופים היהודים בירושלים, כשם שעשה זאת במקומות אחרים בעולם.[29]

לא הייתם והייתם

הכתבה נפתחת במשפט "אם לא הייתם ברן". קרוב לוודאי שאיש מקוראי העיתון לא נכח במשפט החוזר של דרייפוס ברן ב-1899, אולם אין זו פנייה רטורית גרידא, אלא משפט מפתח המעביר לנו את התפיסה האומרת: כמוצר של מצלמה משחרר הסרט את ההכרה הקיומית שלנו מכבלי הזמן והמרחק. הצופים רואים כעת את דרייפוס בירושלים, כעומד חי לפניהם, כאילו הם נמצאים בזמן אמת לפני שנה באולם המשפט ברן. בזכות הסינמטוגרף יכולים מקרי המציאות לשוטט ממקום למקום ומזמן לזמן בלא גבולות ולהישמר לנצח במראה הנרשם בגוף הסרט, בזכותו מה שהיה קיים אז קיים גם היום ויהיה קיים גם מחר. רעיון זה הפותח את הכתבה גם סוגר אותה. הקורא את תיאור פרץ רגשותיו של הירושלמי כלפי ידידו, הנדמה לו כחי ממש וקרוב אליו בגופו עד שהוא רוצה לקפוץ אליו לתוך בד הראינוע,[30] אינו תם ואף יודע לשאול ומבין מדעתו שהמספר נמצא בלונדון ור' יעקב בירושלים והמקרה המצולם קרה בעבר, ובכל זאת חש שעלילת הסרט מתרחשת כביכול כאן ועכשיו והיא ממשית ולא בדיונית. בזכות הסינמטוגרף נמשכים מראות העבר אל מעבר לזמן ולמקום שבהם התרחשו. הרי כך אומר הירושלמי המספר לקוראי העיתון: זה היה אחד המראות של הראינע שאוכל לשוב לראות גם מחר; באמת, מחר ובכל פעם שיוצג הסרט יחזור ר' יעקב לנסוע ברכבת ולהגיע לירושלים.

בסוף הכתבה שוב שוברת הכתבת את כבלי הזמן והמקום במשפט האומר כי גם בירושלים כמו בלונדון אפשר לראות: את זה הדבר היפה והנפלא... את ידידנו ר' יעקב נוכל לראות בשני המקומות, ובכול מקום, בעת ובעונה אחת, לתפארת ההשכלה ורוח האדם.[31]

פרשנות זו לכתבה מחזקת את ההשערה שעיקר כוונתה של חמדה בן-יהודה בכתבתה היה להעביר לקוראיה מסר על השפעת המודרניזציה על חיינו ולעמוד על מהות אמנות הקולנוע כרכיב חשוב בתרבות העולם החדש, יציר כפי המדע והטכנולוגיה של המאה ה-19.


 

[1] ראו: "קולנוע בעיתוני אליעזר בן-יהודה", פרק א', "נפלאות הכתב-נע".

[2]  ראו: Hillel Tryster, Israel Before Israel, 1995, p 179 , ועמרם קליין (במאי, חוקר הקולנוע הישראלי, בוגר בית הספר לקולנוע בלונדון – 1969), "הצגת הסרט האילם הראשונה", "קולנוע", גל' 75, אפריל-מאי 1975, עמ' 75. יש מקורות המוסרים על הצגות ראינוע נוספות בארץ ב-1900, אבל דיון בהן חורג ממסגרת מאמר זה.

[3]  "הצבי", ד' סיון,  אלף ותתל"א לחורבן [ה'תר"ס, ראשון ביוני 1900], גל' מ"ח (48), עמ' 4.

[4]  המידע באדיבותו של האדריכל דוד קרויאנקר, החוקר המובהק של בניני העיר ירושלים.

[5]  אז היה הבד קטן, אור המקרן חלש ו"זוית ההתזה" צרה לעומת היום, לכן ראו היושבים קרוב לבד טוב יותר מהיושבים מאחור ומהצד.

[6]  על "ערכי המטבע בשלהי האימפריה העות'מאנית" ראו: מרדכי בן-הלל הכהן, "מלחמת העמים", כרך שני, עמ' 1017, מהדורת יד יצחק בן-צבי ירושלים תשמ"ה, 1985.

[7]  "הצבי", יום ו', י"ח סיון, אלף ותתל"א לחורבן, [תר"ס, 15 ביוני 1900].

[8]  בעניין זה, ראו: פרק א'. השוו לתרגום "גיאוגרפיה" לעברית: "כתיבת הארץ"; "גרפיה" תורגם "כתיבה" ("האור", גל' 26, יום ו', ח' סיון תרנ"ב, 3 ביוני 1892).

[9]  במקורות שונים נמצא השם ראינוע בכתיב חסר ומלא (בואו אחרי הנון) ובניקוד שונה: בחולם חסר מעל הנון (כך במודעה שלעיל), בחולם מלא (חולם על הואו שאחרי הנון), ובצירה או בקמץ מתחת לנון.      

[10]  חיים הירשנזון (1935-1857) - רב, סופר, פילוסוף, בלשן, מחנך ועסקן.

[11]  חיים הירשענזאהן, "ספר מושגי שוא ואמת", עמ' 89. הוצאת המחבר, מהדורת תרצ"ב, ירושלים. לפי עדות המחבר נכתב הספר מט"ז מנחם אב ה'תרס"ט [3 באוגוסט 1909] עד כ"ו שבט ה'תר"פ [15 בפברואר 1920].

 [12] חמדה בן-יהודה– אשתו השנייה של אב"י ויד ימינו במפעליו, עיתונאית, פובליציסטית, סופרת, עסקנית ציבורית. על כמה ממאמריה חתמה בשם העט: חידה, המורכב מ-ח' שבחמדה ומ- י' ד' ה' שבשם יהודה. כך גם בכתבת הסינמטוגרף.

[13]  שלמה נרינסקי (1960-1885) – צלם-אמן, מטובי צלמי ארץ-ישראל, מורה לצילום.

[14]  יעקב בן-דוב [לסוטרה] (1968-1882) - צלם-אמן, עסקן ציבורי, חלוץ תעשיית הסרטים העבריים בארץ-ישראל. ראו: א) מנחם לוין, "יעקב בן-דוב וראשית תעשיית הראינוע היהודית בארץ-ישראל, 1924-1912", קתדרה 38, טבת תשמ"ו, עמ' 135-127. ב) דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", כרך ד' עמ' 1629, כרך י"ז, עמ' 5246.  ג) נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי", הוצאת המחברים, 1996, עמ' 62-19. ד) יוסף הלחמי, "ויהי מה", 1995, הוצאת "ארכיון הסרטים היהודים ע"ש סטיבן שפילברג" שבאוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 60-47.

[15]  אפרים משה ליליין (1925-1874) – צייר, גרפיקאי, צלם, מגדולי המאיירים בזמנו, אמן ציוני ולאומי.

[16]  לעניין זה ראו באתר את המאמר "אמש הייתי במלכות הצללים", מאת מכסים גורקי.

[17] Georges Méliès (1861- 1938) - קוסם ובדרן צרפתי, אחד מאבות הקולנוע החשובים.

[18]  מסיבות טכניות הייתה הקרנת הסרטים הראשונים מתחילה בהצגת רצף תמונות של "מסגרת קפואה", רצף התמונות המפרטות את התנועה החל אחריהן.

[19]  המובאה לפי: אינטרנט = Méliès and Early Films (Dreyfus Film Méliès)

[20]  אלפרד דרייפוס (1935-1859) – קפיטן יהודי בצבא צרפת, נאשם בשקר במכירת סודות הצבא לגרמניה, נידון למאסר וחילול כבודו הצבאי. המקרה עורר ויכוח ציבורי נוקב בחברה הצרפתית ולהתפרצות נוראה של אנטישמיות. בסופו של דבר הצליחו תומכי דרייפוס להביא לזיכויו. הפרשה הייתה סיפור החדשות הגדול בזמנה, זכתה לכיסוי בין-לאומי ומהלכיה הועברו לעולם בכל אמצעי התקשורת (גם סרטים) במרץ רב. האירוע היה מהמעוררים את הרצל ונורדאו לפעילותם הציונית, והטיפול התקשורתי באירוע השפיע על המודרניזציה של התעמולה הציונית. כאן מדובר במשפטו החוזר של דרייפוס.

[21]  "הצבי", ד' סיון, אלף ותתל"א לחורבן [תר"ס, ראשון ביוני 1900], גל' מ"ח (48), עמ' 1. מהתאריך ברור שהכתבה עוסקת בהקרנה קודמת למודעה הראשונה שלעיל. הניקוד במקור.

[22]  ראו: "קולנוע בעיתוני אליעזר בן-יהודה", פרק א', "נפלאות הכתב-נע".

[23]  על מלוא משמעות הפעל "עבר" ראו: אליעזר בן-יהודה, "מלון הלשון העברית הישנה והחדשה" כרך ט'.

[24]  תיאור תפיסה זו על-ידי בן זמנה ומכרה של "חידה", ראו: לעיל, אצל הירשנזון, עמ' 89-88.

[25]  אפשר שהשם ר' יעקב אינו שמו של אדם מסוים במציאות, אלא שם אלגורי המציין את כלל ישראל.

[26]  אולי צירפה "חידה" שניים מסרטי לומייר ועל בסיס שני אלה בנתה את סיפור הירושלמי בלונדון. האחד, 'Arrivée d'un train à la Ciotat  (1895), שבו נראית רכבת עוצרת ברציף התחנה ואנשים היורדים מהקרונות. האחר, ,DEPART DE JERUSALEM EN CHAMIN DE FER (1897), שבו נראית רכבת יוצאת מתחנת הרכבת בירושלים.

[27]  "האור" (תוספת ל"הצבי"), י"ז אלול, אלף ותתכ"ד לחורבן [תרנ"ב, 9 בספטמבר 1892], גל' 2, עמ' 3.

[28]  לפי הנתונים הקטלוגיים. מלייס היה מתומכי דרייפוס וסרטו היה הראשון שצונזר מסיבות פוליטיות. סקירה תמציתית על "סרטי דרייפוס" המוקדמים ועל איבת הממסד הצרפתי לסרטים על פרשה זו, ראו:

Stephen Bottomore, Hisses and Groans - The Dreyfus Affair and Early Cinema

[29]  על אפיזודה קולנועית מוקדמת בתחום זה, Francis Doublier, 1948-1878, מהצלמים הנודדים הראשונים של חברת "האחים לומייר" ומאבות הקולנוע, הציג ב-1897 בתחום המושב היהודי ברוסיה סרט מאולתר על "משפט דרייפוס". ראו:Jay Leyda, pp. 20-21

[30]  מקרים של קהל המתפרץ לבד כשהוא מאמין שהדמויות המרצדות עליו הן אמיתיות נמצאים במקורות שונים. דוגמה אחת: סיפר לי המוסיקאי שלמה בור שבנערותו היה נגן כינור בבתי ראינוע, ובהצגה אחת חש הקהל לבד להציל את גיבורת הסרט משריפה ובדרך רמס את המנגנים.

[31]  חמדה בן-יהודה לא הייתה יחידה בעיתונות העברית בהערכת סגולותיו המיוחדות של הקולנוע, כפי שאפשר ללמוד מהקטע הבא מעיתון העברי "הצפירה" (גל' 215, ט' חשוון תרנ"ז, 16 באוקטובר 1896, עמ' 1051, במאמר "חזות הכול") שיצא בווארשה. גם שם לא היה החידוש הטכני של הקולנוע עיקר אלא השפעתו על מצב התרבות: עוד צעד אחד צעדנו קדימה, עתה גם בירכתי ארץ, במקום נשכח מני רגל, נוכל להפיח רוח החיה וליהנות מן המאור שבהשכלת אירופה הנאורה. החכמים, אנשי השם, אלה אשר יצטיינו ביתרון הכשר חוכמתם, במדברם הנאווה, במחול משחקים או בכל חוכמה ויתרון הכשר, יוכלו להפליא אותנו הפלא ופלא במקומות רבים בבת אחת; נפלאות תמים דעים, כל חזיונות הטבע הרמים והנישאים, אשדות-המים, הררי-פרצים, משברי-ים, ושאר איתני הטבע, יראו וימצאו בכל המקום אשר יעלה עלינו הרוח, והאדם הנחבא אל הכלים, ויושב ספון בחדר משכיתו, יוכל לראות באספקלריה מאירה ובחזות הכול את כול הנעשה והנשמע מסוף העולם ועד סופו.