מאמרים עיוניים, מאמרים היסטוריים, סקירות וניתוחים אקדמיים העוסקים בעיקר בתחום הקולנוע הארץ הישראלי המוקדם - אך גם בקולנוע הישראלי המאוחר והעכשווי ובקולנוע היהודי והעולמי.
כותבים וחוקרים, כמו גם עיתונאים וחובבים - מוזמנים לפנות באמצעות טופס הקשר באתר ולהציע או להמליץ על תכנים לפרסום.
על תיאורי אמנות הסרטים בראשיתה בעיתוני אליעזר בן-יהודה, יחסו לקולנוע כאחד מחלוצי המודרניזציה, על הצגות הסרטים הראשונות בירושלים וחידוש השם "ראינוע".
המשך קריאה: על ראשית הקולנוע בעיתונות אליעזר בן-יהודה - חלק א
הזמר הישראלי לסוגיו נתון בעשרות השנים האחרונות למתקפות שמטרתן ערעור עצם קיומו הייחודי. המתנגדים הבאים בעיקר מחוגי התקשורת, טוענים:
ש"אין זמר ישראלי ולא היה מאז ומתמיד שרו כאן שירים רוסיים".
מעניין שדווקא המוסיקולוגים והחוקרים העוסקים בתחום זה, מקבלים את קיומו כמובן מאליו, כתופעה שאינה צריכה הוכחה.
[החיבור "ראשי פרקים בתולדות הזמר עברי" של החוקר יוסי ספיבק, התפרסם בהוצאת 'גבעת ושינגטון' בשנת 1997 בתוך: 'הגיגי גבעה - שנתון המכללה הדתית לחינוך', כרך 5 עמודים: 283 - 261]
ימיו של הזמר הישראלי קצרים היו. הוא נולד בסוף שנות העשרים ונקטף בדמי ימיו בשנות השבעים, משום שלא יכול היה לעמוד מול שטף הלעז וה"פופ" המיובא. מספר עבודות נכתבו בחקר הזמר העברי ואחת המוקדמות שבהן היא ספרונו של יצחק אדל "השיר ארץ-ישראלי", שנדפס בשנת 1946 בעקבות הרצאה ב"כנס הראשון לשיר הארץ-ישראלי". את מסקנותיו מבסס אדל על שיריהם של שרה לוי, יהודה שרתוק (שרת), מתתיהו ויינר (שלם), יואל ולבה, ידידיה גורוכוב (אדמון), דניאל סמבורסקי, מרדכי זעירא, שלום פוסטולסקי ונחום נרדי. באמצעותן הוא מוכיח בדרכים מוסיקולוגיות, כי אכן קיים זמר ישראלי ייחודי. חמש עשרה שנות זמר ישראלי שהחלו בסוף שנות העשרים, די היה בהן כדי לבסס תיאוריה מוסיקלית מקיפה וברורה אשר באמצעותה ניתן להבחין אם זמר מסוים ישראלי הוא אם לאו. עשרים שנים נוספות היו שנות פריחה לזמר הישראלי וסגנונו האופייני צמח והצמיח דור מלחינים חדש ילידי הארץ, אשר קיבלו אותו כסגנונם האישי, ולא היו זקוקים לטיעונים מוסיקולוגיים-היסטוריים-אידיאולוגיים כדי למצוא צידוק לדרך כתיבתם.
סקירה וביקורת על הספר "ויהי מה, ספר חדש על דברי ימי הסרט הארצישראלי", מאת החוקר יוסי ספיבק ואשר הופיע בירחון "עולם הצילום והווידיאו", גיליון 73, מאי-יוני 1995, ע' 62.
שנת 1995 היא שנה מיוחדת. משרד התקשורת, המדע והאמנות הכריז עליה כ"שנת הקולנוע הישראלי". שנה זו היא גם שנת המאה להולדת הקולנוע: ביום 27 בדצמבר נערכה הצגת הסרט הראשונה של האחים לומייר לקהל קוני כרטיסים בפריס ויום זה נקבע כיום ההולדת של הקולנוע. לרגל אירועים אלה החליטו האוניברסיטה העברית בירושלים והארכיון לסרטים יהודים ע"ש סטיבן שפילברג, להוציא לאור את ספרו של יוסי הלחמי המוקדש לראשית הקולנוע הישראלי ולאנשים שניסו ליצור אותו.
המשך קריאה: ויהי מה, סקירת ספר חדש על דברי ימי הסרט הארצישראלי
במאמרה אודות ראשית הקולנוע בארץ-ישראל מציגה איילת כהן כהלכה את עיקרי הדברים בנושא(1). עם זה, אני מבקש להוסיף הערות אחדות.
א. הסרט העלילתי הראשון שנוצר בארץ, סרטה של חברת פא"י, 'ויהי בימי', נשמט מרשימת הסרטים העלילתיים המובאת במאמר. היה זה, אמנם סרט קצר אבל הפקתו היתה נקודת המפנה בתעשיית הסרטים הארצישראלית. ייחודו בכך שהוא הסרט העלילתי העברי הראשון שהופק בארץ למטרות אמנותיות ומסחריות בלבד, בלא כוונות של תעמולה ציונית;
ראשית הקולנוע הארצישראלי כמשקף רעיונות התקופה - סרטים עלילתיים אחדים בצד יומני קולנוע וסרטי תעמולה רבים, שיזמו והפיקו מוסדות שונים.
אל: מפקד היחידה
הריני להביא לידיעתך כי מר הלחמי יוסף נתמנה לאחראי על יחידת שידורי החירום של הטלוויזיה בארץ. במסגרת תפקידו יארגן ויתאם את שידורי הטלוויזיה לנוער ומבוגרים, בעיקר כדי לשמור על רמת מורל גבוהה בציבור ועל רמת תיפקוד גבוהה של אמצעי התקשורת.
[בתמונה, יוסי הלחמי כמפקד צוות צילום בג'וניה לבנון 1982 ועבור המגזין "ערב חדש" ותחת הסיסמא "במשימה אפשרית"]
טלוויזיה היא מכשיר אלקטרוני המשדר תמונה וקול למרחק מסוים. כל אדם שברשותו מקלט טלוויזיה יכול לקלוט את השידור הבא ממשדר מרכזי. מכיוון שבטלוויזיה יש צרוף של קול עם תמונה הרי שהיא פונה אל שני חושים באותו הזמן. העובדה שכל בעל משדר יכול לקלוט את השדר מביאה אותו אל מספר גדול יחסית של צופים-מאזינים.
יוסי מחמל נפשי!
איזה מודה משונה לקפל את המכנסיים הקצרים! כל המכנסיים דוהות מהשמש ורק מקום הקפל נשאר לא דהוי ועושה רושם רע מאוד! כאילו כתם של שמן. חמתי עליך! כל הערב אני מתהלך ורוגז על מנהג משונה זה שלך. תשאלני מה ראיתי פתאום לכעוס על כך – והתשובה פשוטה, אני אנוס ללבוש מחר איזה שהוא זוג מכנסיים, והיו לי שתי בחירות, או מכנסי החג של החליפה, או מכנסיך הקצרים. ושוב תשאל, ובצדק: "ואיפה הם מכנסיך, אתה, אבי היקר?" ותשובתי קצרה בתכלית הקיצור, כנתינת כל תשובה שלי: "נשארתי בלי מכנסיים! דווקא היום נמסרו אלה האפורות מהצמר, להכעיס כביכול, לניקוי כימי (לא פשוט!), ומכנסי החאקי הארוכים שלך שלבשתין היום נרטבו והתלכלכו." ואם תשאלני, ושוב בצדק: "אבא יקר וחביב, ישיש נכבד שכמותך, הייתכן שאתה תרטיב מכנסיים וגם תלכלך...?" בתמיה!