מאמרים עיוניים, מאמרים היסטוריים, סקירות וניתוחים אקדמיים העוסקים בעיקר בתחום הקולנוע הארץ הישראלי המוקדם - אך גם בקולנוע הישראלי המאוחר והעכשווי ובקולנוע היהודי והעולמי.
כותבים וחוקרים, כמו גם עיתונאים וחובבים - מוזמנים לפנות באמצעות טופס הקשר באתר ולהציע או להמליץ על תכנים לפרסום.
על ראשית דרכו של הסינמה (קולנוע) והאיום שהטיל על הספרות והשירה הותיקים.
סינמטוגרף בארץ הקודש 1897, סרטים בארץ ישראל כבר בסוף המאה ה-19.
וַיְהִי בִּימֵי, היה סרט העלילה האמנותי הראשון שהופק בארץ ישראל בכוח-אדם מקומי ובהון פרטי וביוזמת הבמאי חיים הלחמי, התפאורן צבי גולדין והצלם נתן אקסלרוד.
סיפור של משה רוזנברג והסרט הציוני, 1911, ממנהיגי התנועה הציונית בבריטניה שחבר לחזון הקינמטוגרף של אברהם נויפלד כמנוף תעמולה ובמטרת קידום מכירת מניות "אוצר התיישבות היהודים" שהתחבב על נשיא ההסתדרות הציונית העולמית - הרצל.
בדברי ימי הקולנוע הישראלי שמורה זכות ראשונים למשה רוזנברג, יהודי אדוק, איש עסקים אמיד, פעיל ציוני וציבורי נלהב ותעמלן נמרץ, תלמיד שקדן של אמנות הסרט הצעירה בזמנו, שביוזמתו ובכספו יצר את הסרט הציוני הראשון בארץ-ישראל, ברוב כישרון ואהבת הארץ.
עיר ליד חופים שוכנת,
מעליה אור יהל,
השכינה כאן מתוכננת, לחלום -- שרידי ברזל.
את זוכרת התפארת,
את יודעת כי בא יום, להדביר שממה סוררת
ולכבוש נופים עד תום.
המשך קריאה: הוליווד באשקלון - תוכנית לבניית עיר סרטים ותיירות בברנע
"עודד הנודד" הוא שמו של סרט ראינוע, הנחשב לסרט העלילה האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי ובכוחות מקומיים לקהל בארץ ישראל המנדטורית.
הסרט הופק בשנת 1932 בתקציב דל. בגלל התקציב הנמוך נוצר "עודד הנודד" כסרט אילם, אף על פי שסרטים עם קול כבר כבשו את השוק בתקופתו. מבחינה זו היה הסרט יוצא דופן בזמנו, דבר שהשפיע לרעה על הניסיונות לשווק אותו בחוץ-לארץ. בארץ הוא זכה להצלחה ולביקורות טובות בעיתונות. הייתה לו הצלחה קופתית והוא הוקרן מספר שבועות בפני אולמות מלאים בקולנוע "עדן" בתל אביב, בקולנוע "ציון" בירושלים, וכן בחיפה ובעוד יישובים בארץ.
על תיאורי אמנות הסרטים בראשיתה בעיתוני אליעזר בן-יהודה, יחסו לקולנוע כאחד מחלוצי המודרניזציה, על הצגות הסרטים הראשונות בירושלים וחידוש השם "ראינוע".
המשך קריאה: על ראשית הקולנוע בעיתונות אליעזר בן-יהודה - חלק א
הזמר הישראלי לסוגיו נתון בעשרות השנים האחרונות למתקפות שמטרתן ערעור עצם קיומו הייחודי. המתנגדים הבאים בעיקר מחוגי התקשורת, טוענים:
ש"אין זמר ישראלי ולא היה מאז ומתמיד שרו כאן שירים רוסיים".
מעניין שדווקא המוסיקולוגים והחוקרים העוסקים בתחום זה, מקבלים את קיומו כמובן מאליו, כתופעה שאינה צריכה הוכחה.
[החיבור "ראשי פרקים בתולדות הזמר עברי" של החוקר יוסי ספיבק, התפרסם בהוצאת 'גבעת ושינגטון' בשנת 1997 בתוך: 'הגיגי גבעה - שנתון המכללה הדתית לחינוך', כרך 5 עמודים: 283 - 261]
ימיו של הזמר הישראלי קצרים היו. הוא נולד בסוף שנות העשרים ונקטף בדמי ימיו בשנות השבעים, משום שלא יכול היה לעמוד מול שטף הלעז וה"פופ" המיובא. מספר עבודות נכתבו בחקר הזמר העברי ואחת המוקדמות שבהן היא ספרונו של יצחק אדל "השיר ארץ-ישראלי", שנדפס בשנת 1946 בעקבות הרצאה ב"כנס הראשון לשיר הארץ-ישראלי". את מסקנותיו מבסס אדל על שיריהם של שרה לוי, יהודה שרתוק (שרת), מתתיהו ויינר (שלם), יואל ולבה, ידידיה גורוכוב (אדמון), דניאל סמבורסקי, מרדכי זעירא, שלום פוסטולסקי ונחום נרדי. באמצעותן הוא מוכיח בדרכים מוסיקולוגיות, כי אכן קיים זמר ישראלי ייחודי. חמש עשרה שנות זמר ישראלי שהחלו בסוף שנות העשרים, די היה בהן כדי לבסס תיאוריה מוסיקלית מקיפה וברורה אשר באמצעותה ניתן להבחין אם זמר מסוים ישראלי הוא אם לאו. עשרים שנים נוספות היו שנות פריחה לזמר הישראלי וסגנונו האופייני צמח והצמיח דור מלחינים חדש ילידי הארץ, אשר קיבלו אותו כסגנונם האישי, ולא היו זקוקים לטיעונים מוסיקולוגיים-היסטוריים-אידיאולוגיים כדי למצוא צידוק לדרך כתיבתם.