מאמרים עיוניים, מאמרים היסטוריים, סקירות וניתוחים אקדמיים העוסקים בעיקר בתחום הקולנוע הארץ הישראלי המוקדם - אך גם בקולנוע הישראלי המאוחר והעכשווי ובקולנוע היהודי והעולמי.
כותבים וחוקרים, כמו גם עיתונאים וחובבים - מוזמנים לפנות באמצעות טופס הקשר באתר ולהציע או להמליץ על תכנים לפרסום.
לקט מקורות מיוחד: חברת "אגא-פילם" עם הסרט "זאת היא הארץ" 1944-1932.
ליקט, ערך והעיר: יוסף הלחמי * כל תוספת והערה יתקבלו בברכה *
עיון במאמר "הערות I" מאת אהרון-דוד גורדון (תרס"ח-1908)
אוהב אני את האמת ומכבד את איש האמת ואת יחס האמת – דוחה אותי רק יחס מזויף ואפילו בצורה היותר יפה.
אהרון דוד גורדון
במכתב אל מנחם ברקוביץ'. ט"ו מרחשוון, תרע"ט [21.10.1918]
"כל כתביו", מהדורת תרפ"ח, ע' 71. הוצאת הועד הפועל של מפלגת "הפועל הצעיר"
רבים וטובים ראו ורואים באהרון-דוד גורדון דמות מופת ומורה לדורות. תנועת העבודה עשתה אותו לגיבור-אגדה שלה, מאותם אישים שכל זרם רעיוני זקוק להם בזיכרון הקולקטיבי שלו, רחובות נקראים בשמו, וכותב שורות אלה התחנך בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון ובתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה". על האיש ותורתו נכתב הרבה בספרי עיון ומחקר ובכתבי העת, והרוצה להכיר את מחשבתו ימצא שם חומר רב.
בעיון במאמר "הערות I",[1] אני מבקש להאיר פינה אחת בהגותו של גורדון - יחסו לסוגת "הציור הספרותי".[2] יחס זה נוגע בקשר של הפוטוגראפיה, היא אמנות הצילום, לדיון בסוגית "מודל המילכוד הארץ-ישראלי באמנות".
הראינוע
האם הוא מבשר של ברבריות קרבה או של אמנות חדשה?
או אולי, כבנפש האדם, יש בו מזיגה של שתיהן, של צל ושל אור?
*
בדברים הבאים אני מבקש להצביע על כמה מהסגולות של אחת ההרפתקאות המרתקות ביותר בתרבות העולם המודרני, כניסתה של אמנות הסרט לחיינו (ויש שיאמרו: ירידתה לחיינו). לא הרביתי בדברים, רק הבאתי טיפה מים המידע – בתקווה למשוך את לב הקורא המשכיל ורחב האופק,[1] ולהמריץ אותו להוסיף קריאה ועיון, חקירה ולימוד, דעה ודעת, על מהלכיו של הראינוע,[2] אותו מדיום אהוב ודחוי כאחד,[3] שעלילתו מפותלת וממגנטת, גיבוריו רבי-פנים וזרועותיו חובקות עולם, ממש כסרטים שהציג.
הראינוע הוא מוצר של התעשייה המודרנית, אבל כשלעצמה מלווה אותנו התמונה המוקרנת עוד מימי אדם הראשון. כשלראשונה הניף ענף בוער גילה שבאמצעותו יוכל להטיל כתמי-אור וצללים. בניו של אדם הראשון (וכולנו בניו), השכילו לעצב, באמצעים מכאניים ואופטיים, את אותם "אפקטים של אש", או כמו שקרא להם משורר עברי משכיל: מַחֲזוֹת לוֹהֲטִים וּתְמוּנוֹת לְהָטִים.[4] הם למדו להעתיק את תואר החזיונות המוטלים, גם פיתחו מנגנונים שונים להצגתם כ"תמונות חיות" או "נעות", אך עדיין לא ידעו לחתום את רושם ריקוד הצללים והאורות המוקרנים, ולאחסנו להקרנה חוזרת.
צבר (סברה - Sabra), נחשב לסרט הקולנוע העלילתי המדבר הראשון שצולם בארץ ישראל. צילומי הסרט הושלמו בשנת 1932 ובהשתתפות טובי שחקני התיאטרון של התקופה.
הסיפור: "הסרט מציג את סיפור המציאות הקשה של החלוצים. חלוצים, המתיישבים באוהלים בחבל ארץ שומם, מחפשים מים וחופרים באר. תלאות, סבל וקדחות מלווים את מאמציהם. השכנים הערבים אינם רואים את ההתיישבות בעין יפה. המחסור במים ושיח ערבי רע לב יוצרים סכסוך המתפתח להתנפלות אלימה. בסרט משולב גם סיפור אהבה בין חלוץ לערבייה בת הכפר, סצנות פיתוי וכ"כ קטעי תעודה מחיי הערבים ומארץ ישראל הפורחת" (וויקיפדיה).
ראיון עם שמעון פינקל[1], 1989 - על הסרטים "עודד הנודד" ו"צבר" ועל המשחק בקולנוע, מראיינים: רעיה ספיבק ויוסף הלחמי; צלם וידיאו: יוסף ספיבק; ערך והביא לדפוס: יוסף הלחמי.
א. איך הגיע פינקל לשחק בסרט "עודד הנודד"חיים הלחמי[2] הזמין אותי להשתתף בסרט. במובן ידוע היה הלחמי תלמיד שלי. הוא היה בסטודיו של גנסין, בתאטרון 'תא"י'.[3] אחרי כמה גלגולים של 'תא"י' הצטרפתי אליו. אז כבר הייתי "סטאר". הוזמנתי לשחק ב'תא"י' עם ידידי המנוח ארי קוטאי.[4] אותנו הזמינו כי הסטודיו רצה לעבור לסטטוס של תיאטרון ממש ואנחנו הופענו כסטארים. שם הכרתי את הלחמי שהיה תלמיד של גנסין. השתתפתי אתו בהצגה 'בלשאצר'. אחרי זה נסעתי לברלין ושם הצטרפתי לתאטרון "הבימה".
מדריך לקריין, מאת במאי הקולנוע חיים הלחמי.
א) בקוראך שים לב רק לאשר אתה קורא. יהיו כל מעייניך נתונים אך ורק לנושא שאתה קורא עליו, ואל תשיח את דעתך לדברים אחרים.
ב) קרא בדייקנות את אשר אתה קורא. לא רק התוכן של כל משפט, אלא גם תוכן כל מלה צריך להיות ברור לך.
לא אחת אנו מסתכלים בפסיפס עתיק של גיבור קדום או בפסל מודרני של זוג אוהבים, וקוראים בהתפעמות: הרי הם ניצבים כמו חי לפנינו! נפלא הדבר שיש בכוחן של האמנויות הפלסטיות לתת לצרכניהן את הרגשת החיים במהלכם. אולם מצד סגולתן הטכנית אין ביכולתן לעשות יותר מזה, אין בכוחן להניע את המצויר או המפוסל וכיוצא בהם.
לא שיוצרים לא רצו, רצו גם רצו, ולא אטעה אם אומר ששאיפת כל עושי המראות, מאדם הראשון ואילך, הייתה להניע את הדמויות שיצרו.
למשל, "זורק הדיסקוס", פסלו של היוני מיירון (בקירוב, מאה חמישית לפנסה"נ), שידע לחלץ מהחומר הקשה והנייח מראית-עין של תנועה. הגבר שתיאר בחרט נראה כמו נע, ממש כמטיל את העיגול, אלא שתנועה זו מתקיימת רק בדמיון המביט בו ולא במציאות.
ביוני 1896 פרסם מכסים גורקי, הסופר הרוסי הנודע, את רשמיו מהצגת סרטי לומייר ברוסיה, אחת הראשונות בארץ זו ובעולם בכלל. כתבתו היא אחד הניתוחים המבריקים של אמנות הקולנוע בימיה הראשונים, שתקף ומעניין עד עצם היום הזה.
הקדים, העיר ותירגם מאנגלית היסטוריון הקולנוע יוסף הלחמי.
