מאמרים עיוניים, מאמרים היסטוריים, סקירות וניתוחים אקדמיים העוסקים בעיקר בתחום הקולנוע הארץ הישראלי המוקדם - אך גם בקולנוע הישראלי המאוחר והעכשווי ובקולנוע היהודי והעולמי.
כותבים וחוקרים, כמו גם עיתונאים וחובבים - מוזמנים לפנות באמצעות טופס הקשר באתר ולהציע או להמליץ על תכנים לפרסום.
מערכת "בית הסרט העברי" מפרסמת ילקוט נוסף בסדרה של מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי, לשנת 1923 - ילקוטים נוספים, לתקופות שונות שבין 1897 ל-1947, מופיעים באתר זה.
ילקוט מקורות לדברי ימי הסרט הארץ-ישראלי לשנים 1923, ליקט, העיר, ההדיר וערך: יוסף הלחמי ( מהדורת 2018 - כל הזכויות שמורות © 2018).
בשנת 1909 הותקף ונשדד הצלם משה פַכִטֶר בדרכו למושבה סג'רה שבגליל התחתון. מקרה זה, הנזכר במקורות שונים בשם "מאורע סג'רה", השפיע קשה על כמה אנשים.
משה פכטר[1] נולד בשנת 1885 בעיר סמיאטיץ' שבפולין, אז בשלטון רוסיה הצארית. כבר מנעוריו נלחם לצדק ולחופש ושילם על כך מחיר יקר. הוא הצטרף לתנועה הציונית ופעל בה, ועם זה תמך גם במהפכנים בממלכת רוסיה; בני משפחתו סיפרו שיום אחד אירגן את בני הנוער בעירו כדי לגרש את שוטרי הצאר מהמקום.
יוסי הלחמי היסטוריון הקולנוע, באוסף זכרונות קצר על שירותו בתור מסריט-קרבי במהלך מלחמת יום-כיפור בחזית המצרית בסיני ובעיר סואץ.
הלחמי מספר: "מלחמת יום כיפור, אני גויסתי כמסריט קרבי מטעם דובר צה"ל וחמוש במסרטת 16 מ"מ ורובה בריח (ככל הנראה, מאוזר K98 צ'כי) יצאתי לחזית הדרומית בחצי-האי סיני.
ביחידת דובר צה"ל הייתי תחת-פיקוד צלם הסרטים הידוע נסים (ניצ'ו) ליאון, שטען שאני מסתכן מדי בהסרטה תחת אש.
עין ל"קולנוע ציון" צופיה – מסיפורי הקולנוע בירושלים
במידה רבה היו מבקריו של קולנוע "ציון", הוותיק בעיר ירושלים, השתקפות של אוכלוסייתה, על שלל בעיותיה; יהודים, נוצרים ומוסלמים, בני מעמדות, תרבויות ועדות רבות; שכולם ביקשו לראות סרטים, אבל בהתאם להשקפתם. לפרובלמאטיקה זאת יצא שם בעולם, כפי שמעידה כתבה בעיתון המקצועי לענייני קולנוע, The Film Daily, שיצא לאור בניו-יורק (1970-1915).
משמאל בתמונה: Mazo, Fabrique d'appareils d'accessoires et vues pour la projection, Catalogue No. 50, 1912-13, p. 46.
המשך קריאה: עין ל"קולנוע ציון" צופיה – מסיפורי הקולנוע בירושלים
פרופסור בוריס שַׁץ,[1] המייסד והמנהל של ביה"ס "בצלאל", בירושלים [1906], ראה אותו בחזונו כבית היוצר לאמנות יהודית, וְכִמְעוֹרֵר וְזָרָז להקמת תעשיית אמנות ארץ-ישראלית. בין הדברים שעשה ב"בצלאל", עם כמה מחבריו יחד,[2] תרם גם לקידום הרעיון של תעשיית סרטים בא"י, ברוח של לאומיות וציונות. על כך כתב שץ בספרו האוטופי, "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה":
דבר זה מעניין אותי עד מאוד, בייחוד מפני שאצלנו ב"בצלאל" יזמנו ליצור חרושת של סרטים לראינוע, ואני בעצמי הייתה לי תכנית [תסריט] של דרמה בשביל ראינוע: חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון.[3]
בתמונה, פרופסור בוריס שץ - בתלבושת כזו הופיע בסרט First Film of Palestine בשנת 1911.
המשך קריאה: חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון או פרופסור שַׁץ הולך לסרט
לקט מקורות מיוחד: חברת "אגא-פילם" עם הסרט "זאת היא הארץ" 1944-1932.
ליקט, ערך והעיר: יוסף הלחמי * כל תוספת והערה יתקבלו בברכה *
עיון במאמר "הערות I" מאת אהרון-דוד גורדון (תרס"ח-1908)
אוהב אני את האמת ומכבד את איש האמת ואת יחס האמת – דוחה אותי רק יחס מזויף ואפילו בצורה היותר יפה.
אהרון דוד גורדון
במכתב אל מנחם ברקוביץ'. ט"ו מרחשוון, תרע"ט [21.10.1918]
"כל כתביו", מהדורת תרפ"ח, ע' 71. הוצאת הועד הפועל של מפלגת "הפועל הצעיר"
הראינוע
האם הוא מבשר של ברבריות קרבה או של אמנות חדשה?
או אולי, כבנפש האדם, יש בו מזיגה של שתיהן, של צל ושל אור?
*
בדברים הבאים אני מבקש להצביע על כמה מהסגולות של אחת ההרפתקאות המרתקות ביותר בתרבות העולם המודרני, כניסתה של אמנות הסרט לחיינו (ויש שיאמרו: ירידתה לחיינו). לא הרביתי בדברים, רק הבאתי טיפה מים המידע – בתקווה למשוך את לב הקורא המשכיל ורחב האופק,[1] ולהמריץ אותו להוסיף קריאה ועיון, חקירה ולימוד, דעה ודעת, על מהלכיו של הראינוע,[2] אותו מדיום אהוב ודחוי כאחד,[3] שעלילתו מפותלת וממגנטת, גיבוריו רבי-פנים וזרועותיו חובקות עולם, ממש כסרטים שהציג.