Text Size
ראשון 17 דצמבר 2017

בית הסרט העברי

עיון במאמר "הערות I" מאת אהרון-דוד גורדון (תרס"ח-1908)

אוהב אני את האמת ומכבד את איש האמת ואת יחס האמת – דוחה אותי רק יחס מזויף ואפילו בצורה היותר יפה.

א.ד. גורדון

אהרון דוד גורדון
במכתב אל מנחם ברקוביץ'. ט"ו מרחשוון, תרע"ט [21.10.1918]
"כל כתביו", מהדורת תרפ"ח, ע' 71. הוצאת הועד הפועל של מפלגת "הפועל הצעיר"

פ ת ח ד ב ר

רבים וטובים ראו ורואים באהרון-דוד גורדון דמות מופת ומורה לדורות. תנועת העבודה עשתה אותו לגיבור-אגדה שלה, מאותם אישים שכל זרם רעיוני זקוק להם בזיכרון הקולקטיבי שלו, רחובות נקראים בשמו, וכותב שורות אלה התחנך בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון ובתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה". על האיש ותורתו נכתב הרבה בספרי עיון ומחקר ובכתבי העת, והרוצה להכיר את מחשבתו ימצא שם חומר רב.

בעיון במאמר "הערות I",[1] אני מבקש להאיר פינה אחת בהגותו של גורדון - יחסו לסוגת "הציור הספרותי".[2] יחס זה נוגע בקשר של הפוטוגראפיה, היא אמנות הצילום, לדיון בסוגית "מודל המילכוד הארץ-ישראלי באמנות".

מודל זה, פרי מחקריה של פרופ' נורית גוברין,[3] מציג את ההתחבטות הקשה בשאלה: איזו היא הדרך הנכונה שיבור לו האמן הציוני בכלל, והארץ-ישראלי בפרט, כדי לעבוד כראוי את המפעל הציוני. האם "ישיר את שיר התחייה" וִיסַפֵּר את מעשה גאולת העם בארצו כהצלחה ללא פגם, יצניע את הבעיות החברתיות והאישיות העולות בתהליך הגשמת הציונות, מפני שחשיפתן יכולה לערער את האמונה הציונית - אם נרבה לספר בטעויות, כישלונות, שחיתויות ותקוות שהוכחו כלא מציאותיות, יתכן שעם ישראל יתפכח מהחלום הציוני ויאבד את אימונו בו כברעיון בר-הגשמה.

לעומת זאת, האם אין חובה לאומית ומוסרית לגלות "אמת מארץ-ישראל",[4] אפילו היא קשה ומכאיבה, שכן התעלמות ממנה תעמיד את המפעל הציוני על י ס ו ד מ ו ס ר י ר ע ו ע וסופו שייפול וייהרס.

אם יבחר היוצר באפשרות הראשונה, הוא חוטא לאמת בהסתרת התופעות הכואבות והדורשות תיקון של המעש הציוני – דבר שיכול להוביל לכישלונו. אם יבחר בדרך האחרת, אפשר שיהרוס את התקווה ויפיץ ייאוש, ייתן נשק בידי אויבי הציונות ויגרום לה נזק שאין לו תקנה.[5]

בתעמולה הציונית, שביכרה "לשיר את שיר התחייה" ולהציג תמונה חיובית של המהלך הציוני, נשמר לצילום מקום נכבד. הטכניקות של הצילום ואפשרויות הכנת תמונות כרצון איש ואיש, היו כלי השפעה מצוין למי שביקש להציג את מעשיו באור יקרות.[6]

כוח השכנוע של הצילום נובע מנטייתם של האנשים לתפוס את הפוטוגראפיה, כמבע של "אמת ומציאות". לכן, כך הם מאמינים, המצלמה אינה משקרת. ובשל כך מרבות תנועות רעיוניות שונות להשתמש בצילום כדי להראות את הפרופיל שלהן מצדו הנאה: כי אם המצלמה אינה משקרת אזי התשדורת הרעיונית העוברת בתצלומיה גם היא אמת ויציב. בתפיסה זו, למשל, פעלו המיסיונים הבריטיים, שמהם למדה הרבה התעמולה הציונית.[7] לגורדון הייתה עמדה שונה בעניין. הוא הציג את עצמו כאיש הניגוד האינסטינקטיבי להצטלמות[8] ומתח ביקורת קשה על התמונה הפוטוגראפית, הן כתצלום והן בגרסה הספרותית, ה"ציור", כמייצגת של אמת ומציאות. הוא התריע על ליקוי מאורות אצל סופרים ועיתונאים יהודים בארץ-ישראל בתקופת העלייה השנייה, המסלפים אמת באמצעות הפרקטיקות הקלוקלות של הצילום, ונותנים בזה מכשול לפני עִוֵּר, הלא הם הקוראים ההולכים אחרי רועים רוחניים של העם והיישוב בארץ.

יצויין כאן שגורדון היה מבקר חד וחריף ואיש קנאי לדעותיו. אמר עליו אחד ממעריציו:

'א.ד. גורדון בחן את כלי זינה של הציונות ומצא את כולם פגומים. חרב פיפיות זו שביד הציונות הפוליטית, שלהטה הימני מופנה כלפי העמים ותובע מהם את "חסדם", כלומר: את הכרת זכותנו ההיסטורית על א"י, ולהטה השמאלי מופנה כלפי העם ותובע ממנו:קורבנות כסף – שניהם נמצאו בעיני א.ד. גורדון, בשעת בדיקתם לאור החיים, קהים ובלתי מוצלחים למלחמה בעד ארץ-ישראל. לא ע"י הצהרות והבטחות הארץ תגאל, "כי חסד לאומים חטאת",[9] לא בחסד וצדקה בלבד הארץ תבנה ולא בכסף וזהב הארץ תפדה. אכן לתחיית העם ולתחיית הארץ עלינו להקריב הכל: את גופנו ואת נשמתנו גם יחד'.[10] דרכו של גורדון בביקורתו הייתה לדבר בשאלות השעה, כשהוא מוביל את שומעי לקחו מדיון עקרוני אל תביעה עניינית: 'מעולם לא בא אלינו האיש הזה ללמד תועים בינה ולא התראה כאיש התורה, אלא נגלה לנו כשמעשהו בידו. לא הלימוד היה לו עיקר אלא המעשה'.[11] משום כך נגע גורדון ב"הערות" ב"ציורי" מקרים מן המציאות הא"י, 'המעשה', מה שמתאים לשיטת 'בדיקתם לאור החיים'.

ועוד דבר. מן המפורסמות הוא שלרוב העימותים העקרוניים יש מעורר אישי. גורדון נפגע מאוד כשבציור "לילה ויום ברחובות"[12] תיארה אותו הסופרת נחמה פוחצ'בסקי[13] בדמות הדוד ג'. אעפ"י שהתיאור עצמו היה מחמיא וחיובי – 'ויש שמזהים בו את היסודות שלימים השתמשה בהם הספרות הענפה של תיאורי דמותו' (גוברין, 1989) - נעלב גורדון על שנחשף לעין הציבור בלי ששאלו את פיו ושצוייר (לדעתו) בצורה כוזבת. "לילה ויום ברחובות" פורסם בחוברת הקודמת ל"הערות". גורדון מיהר להגיב עליו ומדבריו ניכר כעסו הרב על הפגיעה שפגעו בו. אבל בהיותו צנוע וחכם-לב, אם-כי תקיף וחריף בהבעת דעותיו, השכיל להתמקד בַּגָּלוּי בדיון כללי בסוגיית האתיקה ואת עניינו האישי דחק לרובד הַסָּמוּי של טיעוניו. הדבר ניכר גם בחתימתו על המאמר בשם עט: "נוֹגֵע בְּדָבָר", שמובנו: מי שיש לו נגיעה ושייכות לדבר, שיש לו יחס לדבר ואינו יכול לשפוט עליו משפט בלתי משוחד.[14] ברור שבמקרה זה השימוש בפסאודונים לא בא להסתיר את זהותו של גורדון, הקוראים ידעו מי הכותב, אלא כדי להצהיר על כוונותיו. "נוֹגֵע בְּדָבָר" הוא מונח הלכתי-משפטי, הרומז שיש לו דין ודברים עם מבוקריו; בדומה ל"נוגע בעדותו" התלמודי. בשם זה הודיע גורדון שיש לו עניין אישי שהנושא יעלה לדיון ציבורי ומראש הציג את עצמו כעומד מצד התביעה במשפט הקשה שחרץ על סופרי הארץ, ואף הודיע שאין הוא נמנה עליהם (למרות שפרי עטו כבר התפרסם בכתבי עת שונים), אלא על הקוראים שאת עלבונם תבע. אפשר שגם התכוון לומר שאין זה נכון לנצל בימה ציבורית כדי לריב בה את ריבו האישי, והסתר הפנים היה נחוץ לו כדי לפטור את הנושא שהעלה מנטל הטינה האישית ולאפשר לקורא להתייחס אליו כלעניינו של הכלל. לכן הסתפק בחתימת "נוגע בדבר".

א. הסופר כצלם

הסופר מהלך בחיים ו מ ס ת כ ל בהם והוא רואה דברים שאיש לא ראם לפניו. אולם משנתגלו לו מיד הם נעשים גלויים גם לפני אחרים והם נכנסים לתוך מחזור ההוויה.[15]

במה נעזר הסופר לשם "הסתכלותו בחיים"? גם בצילום, שהוא עניין מודרני בהחלט. ב-2017 היה רק בן 178 שנים - בתעודת הלידה של הפוטוגראפיה נרשם: 19 באוגוסט 1839,[16] ומאז משתתף הצילום במערכת היחסים שבין האמנויות השונות ותורם להן מסגולותיו, גם לסופר, שזכה בכלי חדש ורב-השפעה ל"הסתכלותו בחיים".

על מעמד הצילום כאמנות נחלקו הדעות. יש שראו בו עליית מדרגה של רוח האדם היוצר, ויש שחשבו אותו למכניזם שאינו מסוגל להיות כלי להבעה אמנותית. כך או כך, כאמור, סגולתו של הצילום לתאר את המצולם ב צ ו ר ה הנראית לעין המסתכל כתעודה של א מ ת ו מ צ י א ו ת הובילה רבים לאמץ את ההשקפה כי מה שנרשם בתצלום אכן התקיים בפועל - התצלום נתקבל על דעת רואיו כפרזנטציה נאמנה לעובדות של נושא הצילום. בכוחה של תודעה זאת נתקבעה בקהל האמונה שהתצלום הוא ע ד ר א י י ה נ א מ ן, המעיד על ק י ו ם המצולם.

פועל יוצא אחד של אמונה זו הוא שפעולת הצילום נתפסת כמשחררת את ההכרה הקיומית של הדברים הגשמיים, שמטבעם הם נפסדים וכלים, מכבלי הזמן והמרחק. האפשרות לשעתק את הדמות המצולמת ולמסור אותה מאדם לאדם וממקום למקום ומדור לדור, שומרת את נ ו כ ח ו ת המצולם מעבר לשעה ולמקום. הפעולה הטכנית של הצילום היא חד-פעמית, אולם הרגע המצולם אינו מתרחש רק פעם אחת, אלא חוזר וקורה בכל פעם שאנו מסתכלים בתמונה.

ביקשו הסופרים להיעזר בסגולות הצילום ב"הסתכלותם בחיים", באמצעותן של מ ל י ם ביקשו להעביר אל ה ק ו ר א את תחושתו של ה מ ס ת כ ל בתמונה פוטוגראפית. הסופר רצה לכתוב כאילו היה צלם, שעטו מצלמה ויצירתו היא תצלום במילים. ר"ל: מקנה למלה הכתובה מטען חזותי. כך נוצרה בספרות סוגה ספרותית, תואמת צילום, שאותה כינו בפשטות: "פוטוגראפיה".[17] כך נקראה גם בספרות העברית, עד ש"ציור" ירש את מקומה (ביידיש: בילד).

בעיתון העברי "המליץ", מובא מעין "אני מאמין" של "פוטוגרף ספרותי": 'חובתו, חובת פוטוגרף ספרותי, דורשת ממנו להציג לעין הרואים גם עינים אשר בהן יזהר נר אלוהים, נשמת אדם צדיק וישר, גם נגע ופצע, אשר בהן יראה הרואה נפש הבהמית של שומר נשף'.[18]

כיצד פועל "פוטוגרף ספרותי" מתואר בהספד על הסופר העברי ליבאנדה.[19] הספדן משוה את הסופר ליבאנדה לצלם, שהעט היא מצלמתו ונייר הכתיבה הוא לוח הצילום, היודע לבנות במלים תמונה ספרותית, המחקה תצלום פוטוגראפי:

עתה אדבר דברים אחדים על צורתו הספרותית של הסופר המנוח. ליבאנדה לא היה צייר פלא בורא יש מאין. כישרונו הנפלא עמד לו רק לצייר את צללי החיים, השוטפים סביבותיו. הוא היה מה שקוראים בלשון עם לועז "צייר-פוטוגרף". פרצופי האישים אשר עברו על פניו עם מפעליהם ועלילותיהם רקם על היריעה בכל נקודותיהם הדקות מן הדקות, ויהי מצבעו ציר נאמן לשולחיו לשפוך רוח חיים על כל תנועה קלה, על כל פיצוי פה ותנועת שפתיים ועל כל נדנוד יד ורגל. את כל אלה תאר בסיפוריו בשרד בהיר ובצבעים אמיתיים ונכונים.[20]

לעומת הסופרים בלבוש "צייר-פוטוגרף", האמין גורדון ש'אין לך דבר מטעה כתצלום'.[21] על יחסו הדוחה של גורדון לצילום מעיד הקטע הבא מיומנו: 'והנה התיישבו כולם במדרון ההר, מדרגות מדרגות לצילום. עמוד גדול נשען לצלע ההר של מוזאיקה חיה. התמונה הייתה כל כך חיה וכל כך מלבבת, עד כי, מצד אחד, כאילו טשטשה בי כמעט את הרגשת הניגוד האינסטינקטיבי להצטלמות, והייתי כמעט קרוב להצטלם עמהם. ומצד שני, כאילו היה חבל על אשר תמונה כזאת אינה נגנזת למשמרת חיה בלבבות, כי אם נמסרת למכונת צילום, כשהיא נעשה קודם בעצמה מלאכותית. שהרי אין מכונת הצילום תופסת את התמונה החיה בעצם שטף החיים שבה, כי אם רק אותו הרגע, אשר המצולם כאילו קופא ומתאבן במצב ידוע, מתאים לפעולת הצילום'.[22]

לטענתו גם "הספרות הפוטוגראפית" מתעתעת בקוראיה הסבורים ש"המצלמה אינה משקרת", בעוד שמעצם טבעה היא כלי טועה ומטעה! ואם נכון הדבר לגבי ספרות "פוטוגראפית" בכלל, בוודאי שהוא תקף גם בכתיבה העיתונאית, שבדומה לצילום "לוכדת" רגעים מהחיים ומקפיאה אותם לראווה לקוראיה. גורדון התמרמר על כך שהספרות והעיתונות העברית, בארץ ומחוצה לה, המחקות את דרכי המרמה של צלמים, פוגעות בכבוד האדם המצולם ובזה הן מזהמות את מערכת יחסי החברה העברית החדשה בארץ-ישראל, דבר המזיק למעשה גאולת העם היהודי במולדתו.

א.ד. גורדון
כך נראה "ציור ספרותי" עברי, הטקסט המלא ב"המגיד", ראשון במרץ 1894, ע' 6

ב. "הערות I"

השאלה שמעלה גורדון ב"הערות" מזכירה את זו של סוקרטס: עיין נא בציור ואמרת: מהו שהציור מתכוון אליו בכל עניין ועניין? האם בא לייצג את היש כמות שהוא או את הנראה כמות שהוא נראה, והאם הוא, אם כן, ייצוג של מראית העין, או ייצוג האמת?[23] את תשובתו הביע בנחרצות של איש קנאי ובהרבה סרקזם וכאב-לב:

(שורות 5-1) רגילים אנו לראות בספרותנו העתית,[24] פה ובחוץ לארץ, ציורים מן החיים הארץ-ישראליים, שהם יתרים על המצויר ונעלים על המצויר.[25] ציור מארץ-ישראל מחויב להיות כולו טווי ומרוקם מניצוצות אור ישראל וטבול בטל של תחייה ופניו מכוונים כלפי שערי האורה והחיים. ואפילו הצללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור.

(8-6) ואם בפובליציסטיקה מרשים לעצמם לבקר, ולפעמים, כשאין המבוקר שייך ל"קלייזל"[26]להוציא עליו גזר דין קשה או לבטל אותו כעפרא דארעא[27] - הנה בציורים אין הדבר כן. פה - ממשלת האור והחיים.

(12-9) אולם לא על זה אני דן. אינני מבקר ואינני לוקח לעצמי רשות לבקר, ובפרט אחרי שנתחדשה ההלכה בבית מדרשם של גדולי מספרינו, כי אפילו למבקר אסור להרהר אחר יצירותיו של סופר יצירה, אם המבקר עצמו אינו סופר-יוצר, אם אין נשמתו אצולה מהיכל הציור והסיפור.[28]

(25-13) אולם הנה הולך וכובש לו מקום בספרותנו העתית מנהג, שאין צריך להיות כלל מספר ואפילו לא מבקר, לראות ולהרגיש את שבו. הכיעור,[29] זה מנהג הצלמנות הספרותית. נזדמן לך בן אדם או בת חוה, שעלה ברצון מלפניך לצלמו - והנך מצלמו כיד אמנותך הטובה עליך, ומעמיד אותו בפני כל הקהל: ראו מעשה ידי להתפאר! כמובן, אינך מקמץ בצבעים מאירים ואינך ממעט בליטוש כל מה שאינו מלוטש וביפוי כל מה שאינו יפה, עד שיוצאת לך תמונה נחמדה, ככל אשר שאלו עיניך ולבך, יפה, מגוהצת, מזהירה, ממש כתמונה שעל גבי שלט יפה, מעשה ידי אמן במעשה השלטים.[30] תמונה שכולה אומרת: הביטו, ראו בי ותנו כבוד לי וליוצרי! והמצולם המסכן, אותו שאינו רודף כלל אחר הכבוד להיות מודל לתמונה של שלט או בכלל להיות מוצג לראווה - מצולם שכזה מביט ואינו מכיר את עצמו בתמונתו, מביט ותוהה על עצמו! האומנם עומד אני לפשוט את הרגל, שנמצאו שמים[31] את נכסי בפומבי?!

(36-26) הדבר הגיע לידי כך, עד כי אפילו הילדות לא נצלה מיד המצלם. באחת המושבות נצטלם באופן כזה נער אחד, תלמיד בית-הספר. נצטלם במלוא קומתו ובכל שרטוטיו ועם כל תנועותיו, נצטלם - והוצג לראווה. ואם זה מעט הוצא הציור הזה בהוצאה מיוחדת בתור חוברת קריאה לילדים! ואולי גם זה מעט ויקריא המצלם את הציור בגן הילדים של אותה המושבה בפני כל הקהל, שהיו בו גם ילדים וגם אותו הילד עצמו! הילדים, חבריו בבית-הספר ובמשחקיו, כמובן, הכירוהו תיכף, ויהיו הם המבקרים, כלומר הם ביקרו לא את הציור, כי אם את המצויר, ויגלו בו את המומים, שהמצייר כסה עליהם, או גם מצאו מומים שלא נמצאו בו. הייתי שואל שאלה פשוטה האמנם צריך להיות פדגוג, בכדי להוציא משפט, אם נכון לעשות כן או לא?

(50-37) ואפילו "השילוח",[32] שהיו ימים אשר התייחסנו אליו בחיבה יתרה ובכבוד מיוחד, אפילו "השילוח" לא נמנע מלהדפיס תמונה פוטוגראפית כזאת, ולא חס אפילו על הטורח לתרגמה מרוסית. היה פה סופר רוסי-יהודי, שנשלח הנה מטעם עיתון רוסי בשביל יהודים לבקש, מה שמבקשים שכמותם בארץ-ישראל, תמונות אור וגיבורים.[33] ביקש ומצא. יש במושבה אחת איכר אחד, שיודע להתעטף יפה בטלית ערבית, לרכוב על סוס ערבי ולדבר ערבית.[34] ומה לנו עוד? ובכן "גיבור"! ויחגור הסופר את מותניו בגבורה ויישב ויצייר, ויצייר גבורות על גבורות - גבורות שאנחנו היושבים פה, קצרי הראות ואטומי האוזן, לא ראינו ולא שמענו. רק בזמן היותר אחרון נפקחו עינינו לראות באיכר הזה גבורה נפלאה, מיוחדת במינה: בעת החגיגה, שחגגו היהודים ביפו את חג החירות[35] הופיע ה"גיבור" דנן על סוסו הערבי ובתלבושתו הערבית ויתנפל על נושא דגלנו הלאומי ויאמר להכותו ולגרשו עם הדגל, לולא צעירינו, שלא נפל עליהם כל כך פחד גבורתו, שקמו עליו, על "הגיבור" ויגרשוהו.

אברהם שפירא
ראשון משמאל: "הגיבור" אברהם שפירא, "שיודע להתעטף יפה בטלית ערבית",1921. לידו השייך אבו-קישק.

(57-51) כמדומה לי שכל מי שליבו מרגיש רגש של כבוד ושל חיבה לספרותנו צריך למחות בכל תוקף כנגד מנהג מכוער זה של צלמנות אנשים חיים והצגתם לראווה בפני קהל ועדה. צלמנות זו, אם בשרטוטים כוללים או מפורטת, אפילו אם היא עולה יפה, נפש נקיה ובעלת טעם סולדת בה, והמצולם, אם בעל נפש הוא, מתעלב בה ומרגיש איזה רגש תפל, שקשה לבארו. ובכלל יש בה בצלמנות זו חניפה גסה, חניפה סלונית תפלה כלפי המצולם, חטא כנגד האמת המציאותית וחטא נגד האמנות.[36]

(65-58) ברור הוא בעיני כי דבר זה נכון וקיים הוא. ואינני חושש לומר בבטחה, כי חובה היא על "השילוח", על "העומר.[37] ודומיהם לנעול דלתם בפני ציורים פוטוגרפיים של אנשים חיים. אולם יותר מכל אני מוחה כנגד המנהג הזה כשאחז בו "הפועל הצעיר",[38] האורגן של הפועלים, שאינם נוהגים סלסול סלוני כלל לא בעצמם ולא בחבריהם, כשהוא נותן מקום לציורים פוטוגרפיים מעין "שוחט-מלמד"[39] ו"לילה ויום ברחובות", שיש בהם כל המעלות שמנו חכמים בשיחות סלוניות. הנני בטוח ו י ו ד ע, כי אל המחאה הזאת יסכימו הרבה מחברי הפועלים.

ד. על המאמר

אין לך פטיש יותר חזק לדפוק על הלבבות מן האמת הקשה, המרה והנוראה[40]

גורדון, שנמנה על אלה שראו בצילום עבודת מכונה בלא שאר רוח הפונה לחיצוניות בלבד, שתוצאתה היא בבואה מלאכותית של המציאות, טען ש"הסופרים-הציירים", שעטם מצלמתם, משתמשים בטכניקות של מקצוע הצילום (אפילו ברה-טוש וצביעה), כדי לשנות ממטבע העובדות ולהתאים אותן למטרותיהם הרעיוניות, וכדרכם של צלמים (לדעתו) מראים תמונה כוזבת של המציאות.

א) מצוי ורצוי

גורדון, כסוקרטס לפניו, בחן את "שאלת הציור": למה מתכוון "הצייר", האם ציורו מייצג "מראית עין" או "אמת"?

בפסקאות הראשונות של דבריו (שורות 4-1, 8-5, 12-9) הוא מלגלג על ההלכה שנתחדשה בבית מדרשם של "סופרים-ציירים" ציוניים: לתאר "רצוי כמצוי".[41] אם נבחן אותה לפי "מודל המילכוד הארץ-ישראלי באמנות", אפשר לומר שלטענת גורדון אותם סופרים הם מבעלי "שיר התחייה", המתארים את הרצוי, החזון, כמצוי, לדעתם כל מה שמעכב את הגאולה מוטב שישמט מידיעת הקוראים. לכן הוא טוען שהמפעל הציוני בארץ-ישראל תואר אצלם כגן-עדן תחתון וכאידיאל המתגשם: 'ציור מארץ-ישראל מחויב להיות כולו טווי ומרוקם מניצוצות אור ישראל וטבול בטל של תחייה ופניו מכוונים כלפי שערי האורה והחיים. ואפילו הצללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור' (שורות 8-1). מן המציאות 'הקשה, המרה והנוראה' כשלעצמה התעלמו או כיסו עליה בענן ורוד של אהבת הארץ. "ציירים" אלה בפירוש העדיפו את מראית העין על האמת.[42]

גורדון עצמו הבחין בין שתי דרכים ל"ציור" דברים:

או על ידי הגברת האור הפנימי במידה כזאת, שכל מה שמשמש לצורך החיים ואין צורתו יפה יקבל צביון של סדק בבניין נהדר ונשגב, שהאור הגדול מבפנים מסתנן בו אל החוץ וממלא את פגימת הצורה; או על ידי העלמת מה שאינו יפה ויפויו בכל מיני אמצעים חיצוניים והבלטת מה שיפה, עד כדי להסיח את הדעת ממה שאינו יפה.[43]

הוא משתמש במושג "אור" במובן של יפה, שלם, רוחני, ביסוד הנשמה או אסטטי (ולכן היפוכו, בכתביו, אינו חושך אלא "כיעור"). "האור הפנימי" הוא שמאפשר לאדם להתמודד עם האמת ולתקן את הפגימות שבחייו, וזו הדרך שברר לו גורדון. האחרת היא דרכם של אנשי "מראית העין".

בשנינה תיאר את השימוש השיקרי שעושים ב"אור" ציירי "הרצוי" (שורות 8-1). הוא אינו משמש אצלם ככלי לתיקון הפגימות, 'למלא את צורתן', אלא כדי להסתיר את הפגימות ב"בניין הנשגב" (כך: 'אפילו הצללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור'). תאורה מלאכותית (כבאולפן הצלם) מחליפה את האור הפנימי, ובמקום האמת שבמציאות (היא הבניין הפגום) מציג הצייר לקוראיו מראית עין של 'ממשלת האורה והחיים'. כך יוצא לו הציור כשהוא 'יתר' ו'נעלה' על המצויר, בשעה שהוא מסיח את הדעת מן הפגימות ('הבלטת מה שיפה, עד כדי להסיח את הדעת ממה שאינו יפה') - בהינף עט היה העקוב למישור.

ב) עילית תרבותית וחופש הביטוי

אחת ההאשמות שמאשים גורדון את אנשי ה"ציור הארץ-ישראלי" היא יצירת "מעמד עליון": הסופרים-ציירים משתלטים על הכתיבה הספרותית והעיתונאית (שורות 12-9). במה כוחם של ה"ציירים" האלה? ומה הצינור להשפעתם על ציבור הקוראים?

התשובה לשאלה הראשונה נמצאת ביחס הכבוד שרחשו הקוראים לסופרים, מורשת התרבות היהודית שהציבה את תלמידי החכמים בראש סולם הסטטוס החברתי, והמשכו על תפקיד החלוץ ההולך לפני המחנה שמילא הסופר העברי בטיפוח הרעיון הציוני ובהפצתו. לימים, כתב גורדון בעניין זה: הקוראים העובדים [הפועלים], בייחוד העובדים מתוך רעיון העבודה והתחייה, קרובים לכאורה מרבים לאותה ספירת הרוח, שזה תפקידם של הסופרים להביאה לידי ביטוי.[44] לסופר יש תפקיד בהנהגת החברה שקיבל אותו בזכות כישרונו לבטא את 'ספירת הרוח' (בדומה לתפקידו של התלמיד-חכם בקהילה היהודית המסורתית). אולם, טוען גורדון, הסופרים נוטלים גדולה לעצמם ואינם מניחים לאחרים להשתתף בתהליך ההפריה ההדדי שבין סופר לקורא ומעקרים ממנו דעות אחרות משלהם. זה קורה כשבכוח סגולת היצירה המנשאת אותו מעל המון הקוראים קובע הסופר שרק הוא יכול לבקר את עצמו. הסופרים מציגים את עצמם כ"מומחים" לאמת ומשום כך הם דורשים מונופול על ספירת הרוח. את ביקורתו זו חידד על ידי שהעמיד את עצמו כנציג הקוראים, הצהיר שהם שותפים שווי זכויות במערכת סופר וקורא, וכשם שלסופר מותר לצייר, כך לקורא מותר לבקר.

בשאלה השנייה התייחס גורדון לשני כלי תקשורת: העיתונות והצילום הספרותי, "הציור", בתפקידם להפצת המסר הציוני. לימים כתב: הספרות העתית היוצאת מזמן לזמן, המרובה בקרב העובדים, לפי ערך מספרם בארץ, במידה לאין ערוך יותר גדולה מאשר ביתר השדרות' - השיעור הגבוה של קריאת עיתונים בארץ וקבלת האוטוריטה הרוחנית של הכותבים עשו את העיתונות לערוץ חשוב של הפצת ה"ציור הארץ-ישראלי", שהוא מטפחה של התמונה ה"חזונית-ציונית", אותה "מראית עין" שבאה למלא את מקום "הצגת האמת". הדימיון המפתה שבין התצלום למציאות, שממנו יצאה האמונה שדבקה בצילום מראשיתו כי "המצלמה אינה משקרת", חיזק את הנטייה האנושית לראות מהרהורי הלב, לחפש אמת במה שרוצים לראות כאמת. כך בצילום על פילם וכך בצילום ספרותי, המראה לקוראיו תמונת אמת במקום שהם מחפשים אותה ולאו דווקא במקום שהיא נמצאת בו.

בשורות 25-13 הראה גורדון כיצד פועל הסופר-צייר-צלם בטכניקות של עיבוד תצלומים (רה-טוש וצביעה) כדי ליצור תיאור כוזב של המצולם (כאמור, הוא עצמו כדוד ג'). המלאכותיות, קליטה של רגע קפוא ולא של שטף החיים, תיאור חיצוני ולא פנימי של המצולם, הצגת הלא-יפה כיפה, כל אלה עברו, לדעתו, מהצילום הפוטוגראפי לספרות הפוטוגראפית.

כך נוצר מה שגורדון כינה בזעם רב: 'מנהג הצלמנות הספרותית', והגדיר אותו: 'חטא כנגד האמת המציאותית וחטא נגד האמנות' (שורה-57).[45]

ג) שלושה ציורים מארץ-ישראל

היחס שבין היחיד לכלל, הוא הנושא המרכזי בכתבי גורדון. במשנתו, הפגיעה ביחיד היא פגיעה גם במשפחה ובלאום, ואף באנושות כולה (שביד, 1970). [46]

ב"הערות" בחן את היחס יחיד-כלל הלכה למעשה: מה מידת הנזק שגורם לו ה"ציור הארץ-ישראלי"? בחינה זו עשה דרך שלושה ציורים מחיי החברה העברית החדשה בא"י.[47] בכל אחד מהם "מצולם" אדם מסוים, כשעניינם: היחיד כשלעצמו; היחיד במסגרת הקבוצה החברתית שלו; והיחיד במסגרת הלאומית.

  1. 1."לילה ויום ברחובות" (שורות 25-13)

הנדבך הראשון בבניין השאלות האתיות שמציב גורדון בפני קוראיו היא השאלה שבה פתח את מאמרו, שאלת יסוד בתקשורת ההמונים: מה עדיף על מה, רשות היחיד או חופש ההבעה של היוצר? הוא בוחן אותה דרך הערכת הנזק שנגרם ליחיד בגלל "צילומו" בציור הנדון (במקרה זה, הוא עצמו בדמות הדוד ג'), ועצם הבחירה בדרך זו מצביעה מראש על עמדתו.

לדעתו, העילית הספרותית השלטת בחיי הרוח שלנו פסקה היתר לעצמה שהסופר-צייר-צלם הוא "בעל חזקה" על חופש ההבעה, והרשות בידו לעשות בדמותו של פלוני כבתוך שלו ('נזדמן לך בן-אדם או בת-חוה, שעלה הרצון מלפניך לצלמו - והנך מצלמו כיד אמנותך הטובה עליך, ומעמיד אותו בפני כל הקהל: ראו מעשי ידי להתפאר!'). וכדי להשתמט מלהעמיד את מקרהו הפרטי כנושא הדיון, הוא מטיח בקורא את השאלה הכוללת: כיצד צריך הצייר לנהוג בדילמה של חופש ההבעה מול זכות צנעת הפרט? אין מי שחולק על כך שנחמה פוחצ'בסקי, הסופרת-ציירת, לא התכוונה לחלל את כבוד מצולמיה ולהכפיש את שמם. אדרבה, במקרה גורדון 'דמותו תוארה בהרבה אהבה והערצה [---] כדמות אבהית, מופלאה ובעלת כוח משיכה והשפעה רבים'[48]. אם כך הוא, למה זה כעס? אחת, שמיחסו אל הצילום הפוטוגרפי גזר את הערכתו לצילום הספרותי. כשם שהצילום במצלמה מוליך לזיוף המציאות, אף צילום בעט סופרים ובגליון נייר כך - וזה חטא כפול: לאמנות ולאמת. אך יתכן, שסיבה אחרת לכעסו הייתה שהבין שהצילום מאפשר לַצַּלָּם לְ נַ כֵ ס לו את המצולם; כביכול, מקנה עליו בעלות רוחנית ומפקיע אותו משליטת עצמו. זה היה הדבר שהבעיר את חמתו של גורדון, עד שבקושי רב הצליח להחביא את זעמו האישי, בעזרת ניסוח כללי ושימוש בגוף שלישי ('והמצולם המסכן, אותו שאינו רודף כלל אחר הכבוד להיות מודל לתמונה של שלט או בכלל להיות מוצג לראווה - מצולם שכזה מביט ואינו מכיר את עצמו בתמונתו, מביט ותוהה על עצמו'). מסקנתו היא חד-משמעית: צנעת הפרט וזכותו לשלוט ברשות היחיד שלו גוברת על היתר חופש ההבעה של הסופר.

  1. מעשה בתלמיד שהמרה את פי רבו (שורות 36-26)

לפי ההנחה על קיומה של 'ספירת הרוח, שזה תפקידם של הסופרים להביאה לידי ביטוי', מצפים הקוראים שהיוצרים ילמדו אותם דבר בשדות החברה והלאום. והסופרים עצמם לא פחות מלהיותם אמנים ואנשי רוח מבקשים להיות שליחי ציבור. מתוך התפיסה של הסופר כש"ץ, כתב המורה הידוע שמחה חיים וילקומיץ, מחלוצי החינוך העברי המודרני בא"י, ביומן ספרותי שחיבר, ציור של משפט גלוי שערך לנער אחד מתלמידיו, מראש פינה, על שסירב לדרישתו להביא לו כוס מים. יומן זה פרסם וילקומיץ בעיתונות נוער בגולה.[49] בהרצאותיו בארץ, נהג להקריא את סיפור האירוע בדרמטיות רבה. כך עשה גם בראש-פינה, שבה כולם הכירו את הנער נושא הציור. בעובדה זו נאחז גורדון כדי לחזור ולבחון את השאלה: מה עדיף, חופש ההבעה או רשות היחיד. לכאורה, המחנך-הצלם אינו מחפה על פגם בחיינו על ידי 'ניצוצות אור ישראל וטל התחייה', ומתאר אותו באמת וכפי שהיה במציאות ודן בו בגילוי לב. אלא שגורדון לשיטתו, משער את הנזק שבפלישה לרשות היחיד מול התועלת שבחופש ההבעה.

הסיטואציה שבה מוצג הילד-המצולם מול חבריו לכיתה, המכירים אותו היטב, היא אקט חברתי מתוכנן, והמורה עודד את תלמידיו לבחון את דמותו והתנהגותו של חבר לכיתה במשפט ציבורי. סביר שוילקומיץ לא התכוון לפגוע בכבוד הילד, אלא להעביר לתלמידיו, שומעיו וקוראיו מסר חינוכי. אולם גורדון טוען כי המצולם ניזוק קשה, לא רק באופן אישי אלא גם במעמדו בחברה; כלומר קלקול ביחס הנכון בין יחיד לחברה. וכל כך משום שוילקומיץ, בזכות "כשרון הצייר" שלו, משייך את עצמו לעילית של היוצרים שיש לה את הפריבילגיה לעשות בדמות אדם חי כרצונה. ומכיוון שכך, גרם להשחתה רוחנית (בניגוד לספירה הרוחנית) לילדים שומעי לקחו, שבמקום לבקר את הצילום ביקרו את המצולם וביזו אותו כפל כפליים (כשם שבמקרה הקודם הטתה "התמונה היפה" את תשומת לב הקורא מן הכזב שביצירה). הרי שגם אם מצייר הצייר דבר אמת, עדיין אין לו את הזכות לעשות ברשות היחיד כבתוך שלו. וגורדון מסכם: שאלת הציור היא שאלה אתית – 'אם נכון לעשות כן או לא?'.

  1. 3. תמונות-אור וגיבורים (שורות 65-58)

כעת מחריף גורדון את שאלת הציור: האם הוא הצגת אמת או מראית העין. "ג'דע",[50] מאת אליעזר קורנמן,[51] היה ציור של אברהם שפירא השומר האגדי מפתח-תקוה, איש רב עלילות, ידוע ומכובד בין היהודים והערבים כאחד, מנכבדי דור התחייה בארץ-ישראל. אבל גורדון טוען שכל הציור שלו בשקר יסודו: אין הוא גיבור אלא חקיין של מנהגי הערבים ונימוסיהם, ועוד חסר כבוד לאומי. הציור שלו כדמות מופת בא כדי לספק ליהודי הגולה את "הרצוי" שאחד מסממניו הוא "גיבורים" יהודים. בזה מופנית הביקורת אל הסופר והקורא כ א ח ד: הצייר-צלם מ ט פ ח אצל הקורא את תמונת העולם הארץ-ישראלי החזוני בנוסח התעמולה הציונית, שהציור הארץ­-ישראלי (לפי גורדון), הוא מהמבטאים הנאמנים שלה. והקוראים עצמם, יהודי רו"פ, המלומדים ביסורים ורדיפות, המחפשים מוצא מחייהם המרים מחמת המציק ותקוה לעתיד טוב יותר, מבקשים לראות את ארץ-ישראל דרך 'ניצוצות אור ישראל וטל התחייה', מקום שבו כדברי השיר: "תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת".[52] 'האמת הקשה, המרה והנוראה' יכולה לקלקל להם את שורת החלום, להעכיר את התקווה לגאולה, והם בכלל לא רצו שידפקו להם על הלב, די היה להם בכאב הלב הקיים. אבל מה לעשות, טוען גורדון, כש"המצוי" מעיד שהשומר הידוע בכלל אינו גיבור. כל גבורתו אינה אלא מעשה מרכבה של עיתונאי-צלם. ושקר זה מופץ באמצעות "תמונות אור", הכלי היעיל של תקשורת ההמונים הציונית, שגם הן הפכו "ספרותיות". הצירוף 'תמונות אור וגיבורים' מכוון אל היוצר וקהלו יחד, יצרן השקר וצרכן הכזב. על צירוף זה יצא הקצף, כך מעידה תגובתו הקשה של גורדון, שוב אינו מסתפק בנזיפה ליוצר על חטא שחטא לאמת ולאמנות, ומוסיף הצדקה לשימוש בכוח הזרוע נגד מעשה שלדעתו אינו נכון ואינו ראוי למפעל הציוני: הפועלים הצעירים העבריים, 'הקוראים העובדים', הם שיקומו על "הגיבור" ויגרשוהו מחיינו; הנגע כל כך קשה עד שרק ניתוח כואב יסיר אותו מגוף החברה העברית הציונית החדשה שאנו מתאמצים לבנות בארץ הזו. לגבי רודף שלום ושונא אלימות כגורדון הייתה זאת התבטאות חריפה מאוד, שרק רדיפת האמת הקנאית שלו ודאגתו על סכנת 'הנגעים אשר בבית ישראל, נגעי הגלות אשר דבקו בנו עד לבלי הרפא גם בארץ תחייתנו'[53] יכולה להסבירה.

ס ו ף ד ב ר

האמת העיונית היא אמת לעצמה, האמת המעשית - אמת לעצמה, וכל החפץ ללכת בדרך המעשה על-פי הוראת האמת העיונית לא יצליח (משה לייב ליליינבלום, כל כתביו, כרך ד', ע' 194)

*

כמו אחד העם, איש "אמת מארץ-ישראל", שהצהיר: 'אני תמיד מחזיק בהשקפה זו, ששום טעמים "דיפלומטיים" אינם צריכים למנוע אותנו מלצאת נגד השקר והתרמית'[54], נמנה גורדון על המבקרים את מהלכי התנועה הציונית בתביעה לדיון גלוי לב בבעיות שהוסתרו מעיני הקורא הציוני והיהודי בכלל.[55] ככמה מהם (כמו ח"י ברנר או א' יפה) גם הוא היכה על חטא שחטאנו בהשכחת הפרט ורגשותיו בתהליך הכללי של הגשמת הציונות ועל הנזק שנגרם ממנו לחברה וליחיד כאחד.[56]

גורדון רצה לדון בבעיות השעה והיחיד במבט מעשי, אבל עמדה לו חכמתו להציג את הדברים מנקודת ראות עקרונית קודם שבחן אותם הלכה למעשה. ב"הערות" השתמש לשם כך במושגים מעולם הצילום, ומדבריו ניכר שהכיר את הצילום והטכניקה שלו. בעיניו נחשב הצילום למכשיר המסייע להעלמת האמת, ומזה השליך על יחסו לספרות הפוטוגראפית, "הציור".

אבל, בעקבות ההתקפה החריפה על 'מנהג הצלמנות הספרותית' עולה שאלה נוקבת: האם היה גורדון קבלן לאמת והאחרים היו נביאי שקר? הנה, למשל, השומר אברהם שפירא, המתואר במקורות דווקא באור חיובי. האם אפשר שבעניינו הייתה האמת של גורדון כיתתית ואינטרסנטית ("פועלים" נגד "איכרים") ולא כללית­-לאומית כפי שניסה להציגה? או מדוע כלל את "שוחט-מלמד" בשם הגנאי 'שיחות סלוניות', בעוד שלמעשה ציור זה הוא ביקורת חברתית נוקבת, על כך שקהילת היהודים ברמלה, נמצאת במצב כלכלי ותרבותי ירוד ביותר, מופקרת ע"י הנהגת היישוב, ואחד מהם, בכוחו הדל, מנסה להיטיב את המצב? קשה להסכים עם גורדון ש"שוחט-מלמד" הוא מהציורים ששולטת בהם רק 'ממשלת האור והחיים' (שורות 8-6), בהשקפתי ההפך הוא הנכון, ונקודת האור היחידה שבו היא השוחט-מלמד, עני מדוכא בעצמו. האם כך הגדיר את הציור מפני שהכותב הוא איכר מראשון-לציון? או בגלל שכל כתוב הכלול במושג "צלמנות ספרותית" פסול מראש? פוטוגראפיה – יוֹק, ואין לה צד זכות? אין זו שאלה עיונית גרידא, אלא מעשית, לאורך ימים ושנים. מזמן שנכתבו "הערות" ועד עצם היום הזה, אין הפרובלמאטיקה העולה משאלותיו של גורדון פוסקת מלהטריד אותנו.

גורדון היה אהוב ונערץ על חבריו ומכריו, לרבים מהם שימש כדמות אב, לדבריו שמעו בהערכה רבה. אבל, השפעה מעשית על מהלכי הזמן לא הייתה לו, הוא נחשב לאידיאליסט החי במחוזות הרוח ולא על קרקע המציאות, אדם קנאי שאחז בדעותיו בתוקף ובקיצוניות. רק ממרחק של זמן, כשבמדינה שהקים החזון הציוני אנו חוזרים ומתלבטים באותן שאלות אתיות, מתבהרים הדברים ומתגלה ההמשכיות, מגורדון נביא הזעם של היחיד עד לתובעי הצדק והאמת שבימינו, וכוחה של ההדדיות שבין דורשי הרצוי לחסידי המצוי ביצירת התרבות התקשורתית הישראלית.

ובהתלבטות זאת, בין דעה לדעה, בין גורדון לסופר-צייר, ראוי לנו גם כיום שנקשיב לדברי איש חכם:

עד עכשיו עמדנו רק על שתי אפשרויות: או שתוכל הדעה המקובלת להיות מוטעית, ולכן תוכל איזו דעה אחרת להיות נכונה; או שהדעה המקובלת אמנם נכונה היא, אך עליה להלחם בשגיאה המתנגדת לה, כדי שיכירו בני-אדם באמיתותה הכרה ברורה ושירגישו בה הרגשה עמוקה. אולם יש מקרה אחר שהוא שכיח יותר מכל אחד משני המקרים האמורים: והוא שהעקרונים המתנגדים זה לזה, תחת להיות האחד מהם נכון והאחר מוטעה, מחלקים את האמת ביניהם, באופן שיש צורך בדעה הכופרת כדי לספק את עודף האמת, שרק חלק ממנה מתגשם בעקרון המקובל.[57]

***

תודות

פרופסור נורית גוברין

ד"ר יהודה מלצר

הספרייה הלאומית הישראלית

גברת נורית הניג

 הערות

[1] "נוגע בדבר" [גורדון אהרון-דוד]. "הערותI ", "הפועל הצעיר", שנה א', גל' 12, ע' 16-15, אלול תרס"ח (1908).

[2] על מושג "הציור הספרותי", ראו להלן, בפרק: "הסופר כצלם".

[3] על המודל, ראו, פרופ' נורית גוברין, בספריה: "תלישות והתחדשות", "דבש מסלע" ו"ברנר – אובד עצות ומורה דרך". היא שהפנתה אותי ל"הערות", ובברכתה שיתפתי במודל הזה את כתבי על הצילום הציוני הנח והנע.

[4] הביטוי לקוח ממאמר ביקורתי מאוד של אחד העם, "אמת מארץ-ישראל", על התנהלות המפעל הציוני, ב"המליץ", בחמישה פרקים. הראשון בי"ג סיוון תרנ"א, 19 ביוני 1891, גל' 125, ע' 2-1, יתר פרקיו בגל' 127, 128, 131, 134.

[5] בעניין זה ראו גם: ברלוביץ' יפה. "אעברה נא בארץ", ע' 371-343.

[6] ראו: יוסף הלחמי, "רוח רעננה", הוצאת "כרמל",2009, ע' 174-113 / פרופ' יורם בר-גל, "סוכנת תעמולה ארץ-ישראלית, הקרן הקיימת לישראל 1947-1924", פרק חמישי, הוצאת אוניברסיטת חיפה/זמורה-ביתן, תשנ"ט/1999.

[7] יוסף הלחמי, "רוח רעננה", הוצאת "כרמל", 2009, ע' 30-29, 50-48, 126, 192-191.

[8] א"ד גורדון. "מטיולי בכבישים". תרפ"א, 1921. "כל כתביו", כרך ג', עמוד 206. מהדורת תרפ"ח. הוצאת "מפלגת הפועל הצעיר".

[9] משלי, י"ד, ל"ד. גורדון בחר בפסוק זה, בגלל משמעותו כמובא בתלמוד בבלי, בבא בתרא, י', ב'.

[10] "גלים", ראשון במרץ 1929,ע' 1. מאמר לזכר גורדון מאת י"ל גרודזנסקי.

[11] שם.

[12] "לילה ויום ברחובות" (מעין מכתב), הפועל הצעיר, שנה א', גל' 11-10, תמוז-אב תרס"ח, ע' 13-12.

[13] פוחצ'בסקי נחמה (1889-1934). איכרה, סופרת ועסקנית ציבורית מדור העלייה הראשונה. ראו, נורית גוברין. "דבש מסלע" (הוצאת משרד הביטחון, 1989), הפרק: "נפ"ש מראשון-לציון הומיה", ע' 171-114. הסופרת עצמה קראה ליצירתה בשם: (מעין מכתב).

[14] יהודה גור. "מילון עברי". "הוצאת דביר תל-אביב". מהדורת 1946, ע' 608.

[15] כהן ישראל. "שער ההבחנות". כרך ב', ע' 100. הוצאת ועד תל-אביב. תשכ"ב, 1962.

[16] ביום זה הציג פרנסוא ז'אן דומיניק ארגו (1853-1786, פיסיקאי צרפתי, חוקר האור, הקול, החשמל והמגנטיות, מזכיר האקדמיה הצרפתית למדעים, מנהל מצפה הכוכבים של פריס) באקדמיה הצרפתית למדעים "תהליך חדש להכנת שכבות רגישות של לוחות לתמונות פוטוגראפיות", ההמצאה של לוּאִי ז'ק מנדי דַּאגֶּר (1851-1789), צייר וממציא צרפתי שפיתח את הצילום יחד עם ז'וזף ניספור ניאפס (1833-1765, הראשון שהצליח להכין תצלום פוטוגראפי בר-קיימא). על שמו של דאגר נקרא אז הצילום: "דאגרוטיפ". ממשלת צרפת קנתה את הפטנט כמתנה לאנושות.

[17] לדוגמה, ראו, ביקורת על "פוטוגרפיה" של דוד פרישמן, בשם "בעל בית הגון", המבקר מונה את המרכיבים הצילומים ביצירה. "המצפה", 25 בספטמבר 1908, ע' 6.

[18] "המליץ", 24 במרץ 1895, ע' 1, המאמר "הרוצה לטעות יטעה". עוד, על טיבו של סופר –פוטוגרף, ראו: "המצפה", 18 בספטמבר 1908, ע '1, המאמר: "פרזיולוגיה ריקה".

[19] יהודה אריה-ליב ליבאנדה [לֵוַנדָה]. 1888-1835. סופר ועסקן יהודי ברוסיה, מראשי תנועת ההשכלה ו"חיבת-ציון".

[20] . שמואל-ליב ציטראן. "אריה-ליב בן יוסף לעוואנדא". "לוח אחיסף", תרנ"ח [1898].

[21] פרנץ קפקא. בספר "שיחות עם פרנץ קפקא – 1923", מאת גוסטב יאנוך.

[22] "הפועל הצעיר", 8 בפברואר 1924, ע' 4, "א"ד גורדון: "מטיולי בכבישים".

[23] אפלטון, "פוליטיאה" כרך י', מיונית: יוסף ליבס, "כתבי אפלטון". הוצאת שוקן, תשי"ז (1957), כרך ב', ע' 542.

[24] ספרותנו העיתית - עיתונות. גורדון רואה בה ענף של הספרות ולכן דורש ממנה כל מה שידרוש מסופר עברי בכלל.

[25] הכוונה שהציור הוא מוגזם ומזויף ואינו מראו עובדות כהוויתן.

[26] קלייזל – בית כנסת (בהקטנה). הכוונה לאדם שאינו מאנשי שלומנו.

[27] כעפרא דארעא - בארמית: כעפר הארץ. מכוון לביטול גמור של המדובר.

[28] הכוונה לויכוח בקרית-ספר שלנו, בשנת תרס"ח, שבו צד אחד פסל את מי שאינם סופרים בעצמם מלבקר יצירות של אחרים.

[29] כיעור - היפוכו של אור במשנת גורדון . מצב של ניוון והדרדרות האדם.

[30] שֶׁלֶט בא במשמעות עבודה שאינה בבחינת אמנות אלא נועדה לעשות רושם בחיצוניות ססגונית..

[31] שמים - מלשון שומה, הערכת שווי נכסים.

[32] השילוח. ירחון עברי לספרות, מדע ועניני החיים. מיסודו של אחד העם. בשנת 1908 ערכו אותו ח"נ ביאליק ויוסף קלויזנר.

[33] ראו: הלחמי, "רוח רעננה", 2009, ע' 174-113. תמונות אור, תמונות לפנס קסם (מגרמנית: (LICHTBILD- שקופיות בלשון ימינו - היו אמצעי מקובל להצגה חזותית של נושאים שונים בפני עם רב. רושם ההקרנה על המרקע הגדול קישר את הצופה לתוכן התמונה, ונתן לו הרגשה שהוא צופה באירוע בזמן אמת. פנס הקסם הכניס את התעמולה הציונית לעידן תקשורת ההמונים, כשאיפשר להציג במקומות רבים ולקהל גדול, ולנצל את תכונתו של התצלום המוקרן בהגדלה, לעורר בצופה תחושה שהוא רואה דבר "חי", "מתרחש" ו"אמיתי". להצגות פנס הקסם הציוני הייתה השפעה חזקה על הצופים, שכצילום עברה גם היא לספרות. ראה למשל, כתבי אורי-ניסן גנסין, כרך ג'. ע' 14, במכתב לשמעון ביחובסקי, מיום 4 בינואר 1900: יכול אוכל, אם תאבה, להמציא לידך את אחד השירים [---] אעפ"י ש'באמתחתי' אין בכלל שירים מעין אלה שקוראים 'לאומיים'. במחילה מכבודך הרם, מה זה, פנס קסם?

[34] הכוונה לשומר המפורסם מפתח-תקוה: אברהם שפירא. טלית ערבית = עבאיה.

[35] חגיגת מתן הקונסטיטוציה בממלכת טורקיה, "החוריה", בשנת 1908, אחרי מהפכת "הטורקים הצעירים". יש לציין שמאורע זה תואר ופורש גם בדרך אחרת מזו של גורדון .

[36] על האמנות לפי גורדון , ראו, שביד אליעזר, "היחיד, עולמו של א"ד גורדון". הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, 1970. ע' 139-128.

[37] העומר - קובץ ספרותי בארץ-ישראל (1907 ;1909). עורכים: ש' בן-ציון ודוד ילין.

[38] "הפועל הצעיר", שבועון מפלגת הפועלים "הפועל הצעיר". העורך: יוסף אהרונוביץ'.

[39] "שרטוטים: א. שוחט מלמד", ציור מאת משה סמילנסקי, בשם העט "חוג'ה מוסה", "הפועל הצעיר", גל' 11-10, תמוז-אב תרס"ח, ע' 11-10. גם "מצולם" זה היה דמות אמיתית, ר' יוסף אייזיקמן, מרמלה.

[40] א"ד גורדון, מאמר "מעט התבוננות", בהפועל הצעיר, אב תרע"א [1911]; כל כתביו, מהדורת תרפ"ח, כרך א', ע' 90.

[41] ראו, גוברין נורית, "דבש מסלע", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1989, במאמר "הרצוי כמצוי", ע' 44-38.

[42] מהם, שהודו בכך בפה מלא. ראו, למשל, בביקורתו הקשה של הרשברג אברהם-שמואל על אסכולת הרצוי, בספרו "משפט היישוב החדש בארץ-ישראל". הוצאת המחבר, וילנה, 1901, מהדורת יד בן-צבי, ע' 11.

[43] א"ד גורדון, "האדם והטבע", כל כתביו, מהדורת תרפ"ח, כרך ד', ע' 107.

[44] א"ד גורדון, "הסופרים והעובדים (לרגלי התייסדות אגודת הסופרים)", "מעברות", כרך ג', גל' ו', תרפ"א; כל כתביו, כרך ב', ע' 157, הוצאת מפלגת הפועל הצעיר, מהדורת תרפ"ח.

[45] ראו, גוברין נורית, "דבש מסלע", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1989, ע' 174, במאמר "כנגד ההצטלמות הספרותית".

[46] שביד אליעזר. "היחיד, עולמו של אהרון-דוד גורדון". הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, 1970. ע' 153.

[47] שניים נכתבו בידי סופרת ומחנך ארץ-ישראלים והאחר בידי עיתונאי יהודי מרוסיה.

[48] כך, גוברין נורית, "דבש מסלע", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1989, ע' 174, במאמר "כנגד ההצטלמות הספרותית".

[49] וילקומיץ שמחה חיים, "מספר הזכרונות לתלמיד בית-ספר עברי בארץ-ישראל", תרס"ד (פורסם בירחון המצויר "הנעורים", הוצאת "תושיה" ווארשה, תרס"ח).

[50] ג'דע – מערבית – גיבור רב כוח, אמיץ, בן-חיל.

[51] קורנמן אליעזר [בשם העט: כרמן], "ג'דה". השילוח, כרך י"ז, ע' 503-492, סופר ועיתונאי יהודי מאודיסה, שביקורו בארץ בשנת 1907 הניב כמה יצירות. עליו, ראה לעיל, גוברין, ע' 181-180.

[52] מתוך השיר "פה בארץ חמדת אבות", 1908, מלים: ישראל דושמן, לחן: הרמן צבי ארליך. נוספות ראו, אתר זמרשת.

[53] א"ד גורדון, "תשובת פועל", הפועל הצעיר, טבת, תרס"ט; כל כתביו, מהדורת תרפ"ח, כרך א', ע' 4.

[54] אגרות אחד העם, הוצאת יבנה (ירושלים) ומוריה (ברלין), תרפ"ג (1923), כרך א', ע' 257. מכתב למורות עבריות ביפו, מ' מלכיזון וח' בידרמן, מיום 3 באוגוסט 1898.

[55] דוגמה לקונפליקט בין אחד העם לגישת התעמולה הציונית, ראו: הלחמי, "רוח רעננה", ע' 136-131, פרק "הסקיאופטיקון נגד אחד העם".

[56] הצגה מעניינת של סוגיה זו באמנות הארץ-ישראלית, ימצא הקורא המשכיל, בספרה של איילה נאמן, "העיזבון הדרמתי של לאה גולדברג", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1998.

[57] ג'ון סטיוארט מיל, "על החירות", הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, מהדורת תשמ"ו, ע' 83.