בית הסרט העברי

לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי

מסיפורי הראינוע (א): שבת של ראינוע או פתח הגיהינום

משפשט הראינוע בעולם והגיע אף אל ערים נכחדות בתפוצות הגולה, היה מדיום זה למוסד של קבע ולבידור ההמוני הנפוץ ביותר בכל מושבות ישראל, בעיקר בסופ"ש. כך כתבה אמי דבורה בספר זיכרונותיה: לראינוע היינו הולכים בערב שבת. הסב שלום נוח היה אדוק במצוות והקפיד על קיומן והבית היה דתי. בכל זאת גבר יצר הרע של סרטים, ואחרי סעודת השבת היו אבי אהרון ואני דבורה ואחיותיו שרה וטוּבָּה מתגנבים (כדי שלא לפגוע בסב) ל"אִילוּזְיוֹן", - אז שם שכיח לבתי ראינוע - מלשון אילוזיה, אשליה, כלומר בית האשליות או הדמיונות.

הצגת סרטים בשבת נפוצה ביישובי היהודים: כל השבוע היו טרודים בפרנסתם, ולא היה להם זמן להנאות העולם הזה. אבל בשבת היו הולכים בחבורה ובמשפחה לראות את קסמי התמונות המתנועעות, לקיים את נבואתו של ישעיהו: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג,[2] ומודים לשוכן במרומים על שחלק מחוכמתו לבשר ודם, והכניס בינה בליבם של אדיסון ולומייר להמציא המצאה נפלאה שכזו. אולם בד בבד קפץ עליהם רוגזם של נטורי קרתא, הם הרבנים, הממונים מטעם עצמם על קשרינו הטובים עם הקב"ה, והם פסקו הלכה: ראינועבשבת - עבירה. לעומתם טענו המוני בית ישראל, יהודים של כל ימות השנה, שאין טוב מלקנח את סעודת ערב-שבת בהצגת סרט.

בסופו של דבר התברר שגדול כוחו של יצר הרע של ראינוע מכוחם של הרבנים. עדות אחת לכך היא המודעה הבאה, שעוד רבות כמותה בעיתונות העברית והיידית, המבשרת על הצגת סרט בשבת, ועוד כזה שעלילתו לקוחה מספר "בראשית".

 קולנוע
מודעה בעיתון "די ואַרהייט", 10.01.1913, ע' 6, על הצגת הסרט "יוסף ואחיו", בניו-יורק.
ההצגה מתקיימת גם בשבת!

וכדי שתבינו מה קורה כשגוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה, הנה מעשה, עם מוסר השכל, על רב אחד שברוב אדיקותו ניסה לכפות על צאן מרעיתו איסור ראינוע בשבת, וסופו שיצא וידיו על ראשו.

זה קרה בעיירה טוירוגן Tauragė, שבליטא, ונאמן עלינו העיתונאי המכונה "שמאי״, שכתב על כך ב"העולם", כתב העת של ההסתדרות הציונית העולמית (03.12.1912), שהסיפור כולו אמת לאמיתה:

עיירה, עיירה ודאגותיה, עיירה, עיירה ותקלותיה, עיירה, עיירה ופִקְּחֶיהָ, נִרְגָּנֶיהָ, כפות-מבשליה [עסקניה] ומתחככים להנאתם בקדירת "שְׁמָנֶיהָ".

תוגה! ברם, המליצים אמרו: יש גם "שחוק בתוגה", הגלוי ליודעי ח"ן.

ויפה אמרו המליצים. עובר אתה בערי ישראל ועיירותיו, מסתכל בחייהן, צרותיהן ומכאוביהן, ואינך יודע, אם להתעצב או לשחוק.

הנה למשל, [...] טוירוגן אשר בפלך קובנה [...] ארבעה מוסדות הציבור יש לה לטוירוגן: קינומטוגרף, פוטוגרף, כהן קתולי וגם, להבדיל, חזן. ומארבעה אלה תצאנה כל הרעות.

הערב האחד שניתן ליהודי ליהנות בו הנאה כל-שהיא מן העולם הוא ערב שבת. והיהודי, היושב בקרן חשיכה בטוירוגן, מה היא הנאתו והנאת ביתו? הווה אומר קינומטוגרף. ובעל הקינומטוגרף, גם כן יהודי, ועל ההכנסה של ערבי שבתות הוא חי כל ימות השבוע. בא הרב וגזר: כל ההולך לראות בנפלאות הקינומטוגרף בשבת יטרח ויכין לו כרטיס-כניסה מערב שבת. ויהי העם עושה את מצוות הרב ויכין כרטיסים מערב שבת מבעוד יום. נמלך הרב וגזר גזרה אחרת: כל הנכנס לקינומטוגרף בשבת גיהינום פותחים לו. נשמע העם גם לגזרה זו והיו דלתות הקינומטוגרף סגורות מערבי שבתות עד מוצאי שבתות.

וכשנפטר הרב מן הקינומטוגרף שם לבו אל הפוטוגרף, היה מעשה ומעופף אחד [טייס של כדור פורח] עף באווירה של טוירוגן והשפיל לרדת אל העיירה לנוח בה. נאספו כל טובי העיר, כרו כרה גדולה לכבודו של המעופף ול"זכר עולם" חפצו להצטלם אתו יחדיו. קראו לפוטוגרף – ויבוא, כל המסובים עמדו בשורה, הכל מוכן ומזומן: המכונה שפותה, המטפחת השחורה מופשלת לאחוריה, החבורה כולה עוצרת נשימתה ומביטה כלפי "הנקודה", הפוטוגרף "אחת, שתיים, שלוש" בפיו ופתאום - שליחו של הרב:

- שבת היום וההצלמה אסורה...

נבהל הפוטוגרף וברח, נבהל המעופף ופרח, נבהלו בני החבורה ונעלמו...

המוסד השלישי, הכהן הקתולי, מחלבה יש לו והוא מוכר חלב נקי וחמאה יפה בזול, תחת אשר בנות שרה ורבקה, רחל ולאה, מוכרות חלב מזוג וחמאה "מעושה" ביוקר. קפצו על חלבו וחמאתו של הנוכרי כל אשר חזהו חלש, וכל אשר ריאתו פגומה, וכל אשה ששדיה צומקות ואין לה במה לפרנס את ילדה. קפץ על כולם רוגזו של הרב ואסר חלב עכו"ם "אפילו לגוססים". נאנח העם ולא התיר לעצמו את האסור.

וכשראה הרב שכוחו מרובה וגזרתו גזרה, אמר לגזור עוד - שלא יעמידו בני העיירה חזן בבית הכנסת. אך פה אירע לו לרב מה שאירע לנפוליון במוסקבה! פתאום נשתה גבורתו וגם כל נצחונותיו הקודמים אבדו. ועדת טוירוגן כמרקחה, ה"פני" [נכבדי הקהילה] מסכימים, כמובן, לדברי הרב, אבל ההמון, בכל מקום! - דורש חזן. וכשה"פני" מתאספים לבית ה"צדקה גדולה" [בניין הקהילה] בא ההמון ומחלק לנאספים "מנות יפות" [מתנות-יד] ביד חזקה, וכשבאים ה"פני" להתפלל בא ההמון ומעכב את הקריאה [בתורה].

ובשעת חירום אשר כזאת הרימו "העבריינים" ראש: הקינומטוגרף מלא בערבי שבתות, אנשים, נשים וטף. הפוטוגרף עומד הכן ומצלם מדי שבת בשבתו, והכהן הקתולי שב גם הוא אל קנקניו והעם שותה את חלבו ואוכל את חמאתו.[3]

זה הוא מעשה אחד המצביע על טיפשותה של הקנאות הדתית. "שמאי" סיפר על מה שקרה בעיר קטנה בגולת ליטא. אבל גם בראינוע תל-אביבי, העיר העברית הראשונה, העיר ללא הפסקה, כעבור תריסר שנים, ניסו החשוכים להרים ראש, ובמקום לקרב רחוקים דחו אותם, 1924:

ראינוע
"הארץ", 19.09.1924, ע' 2

תֵּל-אָבִיב רָצָה לִסְלִיחוֹת ...

הראינוע "עדן"[4] רצה לעשות דבר חדש: לערוך באולמו הגדול תפילה בימים הנוראים. לשם זה הזמין חזן עם מקהלה, והשכיר מקומות. הקהל הרבה לשכור וגם לתת מחירים הגונים.

היו שראו בזה נחמה, ושמחו עליה. הרי מאות צעירים שבכל ימות השנה כבר עזבו את בית-הכנסת והתרחקו מעליו, מרגישים עוד בליבם דרישה לתפילה-בציבור בימי ראש-השנה ויום-כיפור. והיו גם כאלה שלא יכלו לעבור על העלבון שבדבר, לערוך תפילה באולם המשמש כל השנה לראינוע, להצגות, ולריקודים, ולאספות שכותבים ומעשנים בהן בשבת. והנה טרם יצא הדבר לפועל להיות נושא לוויכוחים מי משתי הדעות צודקת בא "הפרולוג" שלו ויהפוך את הקערה על פיה.

בתור הקדמה אל התפילה בימים הנוראים ניגשו לסדר תחילה "סליחות ראשונות" במוצאי-שבת. הודיעו לקהל כי בחצות הלילה יתפללו שם סליחות על ידי החזן והמקהלה והכניסה חופשית. הקהל זרם לאלפיו ממש, ואל האולם נדחקו ובאו כארבעת אלפים איש בשעה שהוא מכיל מקומות רק לאלף. היציעים היו מלאים ועמדו להישבר מכובד המשא. חלק מהקהל בא גלוי-ראש וביחד עם צעירות. החזן ביקש אז שגלויי הראש ייצאו או יכסו את ראשם, ובאולם יהיו רק גברים, והגבירות תעלינה אל היציע. ומכיוון שחלק גדול מן הקהל לא נשמע לו והוא ראה שהדבר יגיע לידי חילול הקודש (כן הוא הודיע במודעה פומבית) על ידי שחלק מהקהל רוצה לנהוג לא כמו שמתאים לבית-תפילה - עזב את האולם והתפילה הופרעה.

עובדה זו בתור "פרולוג" הראתה לחזן כי אין הראינוע "עדן" מתאים עדיין לתפילה בימים הנוראים, ולכן שינה את התכנית ועבר לבית הספר לבנות.

ככה רצה תל-אביב לסליחות, וככה שבה בלא-כלום. י. בן-נפתלי[5]

אולי חשב החזן הזה כי מקומו בגן עדן מובטח לו בשל קפדנותו בענייני יראת שמים, אבל בדרך לשם נכשל ועבר על דברי חז"ל, שתנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת! בקפדנותו נהג כנביא אלישע בגחזי ור' יהושע בן פרחיה בישו,[6] ובשתי ידיים דחה צעירים וצעירות שכל מה שביקשו היה לשמוע אל הרינה ואל התפילה בצל קורתו של אולם ראינוע.

טיבעה של קנאות שהיא אכזרית. בשם "אל מלא רחמים" רומסים מיופי כוחו עלי אדמות, ברגל גסה וללא רחמים, את היהודי הפשוט שאין לו כוח להתגונן נגדם. מקרה אחד כזה מביא הסופר הנודע אביגדור המאירי, בשנת 1927. אומנם, זהו מעשה בצלם רחוב ולא בראינוען, אבל הצילום הוא אחיו הבכור של הראינוע, והאמת אחת - הלכה קפואה מובילה לצביעות:

על חוף ים בתל-אביב, במקום שאנשים נהנים מיפי ים-יפו, כשהם נשענים על כסאותיהם, מתפרנס בחור צלם קרוע ובלוי אחד מאומנות הצילום. כמה שבחור זה מתפרנס מזה! צריך להביט בו ובמלבושיו. במקום נעליים סוליות קרועות – ובמקום כותונת, לעג, לעג לחברה העברית.

את מכונתו הרעועה מכסה הוא לא בסדין שחור כנהוג, אלא במעילו, שהפרוץ מרובה בו בהרבה על העומד. סמרטוט מסכן.

כך מתפרנס הבחור. מבלה שעה ארוכה בכל צילום, מכין, מכונן, ומסתכל מתחת לסמרטוטו עד שמוצא הוא את הדמות המכוונת והדרושה.

כך הוא מתפרנס.

ואולם ביום השבת אוסרת עליו עירית תל-אביב הצדקנית לצלם. חילול שבת. ולפיכך: בא במקומו צלם ערבי. מסכן כמוהו, ואולי עשיר ממנו במקצת. הערבי מרוויח בשבת והבחור דנן עומד ועיניו כלות.

ופתאום מתפרץ הבחור כמעט בקול בוכים ושואל:

- מדוע מותר לו לערבי לחלל את קדושת השבת שלנו?

והוא מוסיף:

- האם תפקידה של משטרת תל-אביב למלאות אחרי פקודת הרבנות הראשית: לעמוד על משמרת השכר והעונש של האדם הפרטי, או לשמור על השבת של העיריה העברית בכלל שלא תחולל בפרהסיה?

והוא מוסיף ביגון ובשאלה רצינית:

- ומה תעשה המשטרה, אם יבוא בחור יהודי סתם, שהיא אינה מכירה אותו, ויצלם בשבת? האם תבדוק אותו ברחוב, אם בן-ברית הוא או לא?!

ולבסוף גומר הוא בעקשנות:

- אז מה תעשה לי המשטרה אם אני אמיר את דתי פתאום,

- הרי מותר יהיה לי לצלם גם בשבת?! -

אנחנו מצטרפים בכל ההגיון אל כל שאלותיו של הבחור דנן. הוא לא ימיר את דתו, אל תאמינו לו. אך משטרת תל-אביב, או מחוקקי חוקיה היו יכולים ללמוד ממנו קצת הגיון של אדם פשוט, ולהסיק את המסקנות ההגיוניות ולא לעשות גיטו מן העיר העברית הראשונה.

היו זמנים בתל-אביב הקטנה. היום יש למשטרה עניינים אחרים לענות בהם והצלמים מצלמים על שפת ימה של העיר, באין מפריע, גם בשבת. [7]

*

תאמרו מעשיות מן העבר הרחוק, היום אנו מתקדמים, מודרניים, ואין סתירה בין אמונה דתית לבין קצב החיים החדשים ... לצערנו לא כך הם פני הדברים. מה שסופר לעיל נראה היום כנבואה רעה שהתגשמה. בעשותכם סרט, בבואכם אל אולם הקולנוע, זכרו כי רוח השטות של הרב מטוירוגן ואדיקותו המופרזת של החזן סטרוד מתל-אביב, עדיין שורות בקהלנו ויש להיזהר מהן, שלא יטרפו את חיינו, את תרבותנו.

הערות

[1] מספר "מעשה דבורה - מזיכרונות דבורה הלחמי". במובאה מדובר בשנת 1916, בעיר אומן.

[2] ישעיהו, מ"ח, י"ג.

[3] "העולם", 03.12.1912, ע' 14-13.

[4] על ראינוע "עדן", ראו" אתר "בית הסרט העברי", המאמר "קדמת

עדן". על האירוע ראו: "הארץ",18.09.1924, ע' 2; 21.09.1924, ע' 3.

[5] "הד העם", שנה ב', גל' א' (32), ד' תשרי תרפ"ה, 02.10.1924.

[6] מסכת סנהדרין, ק"ז, ב'.

[7] "המחר"" סיוון תרפ"ז, 1927.

מודעה בעיתון "די ואַרהייט", 10.01.1913, ע' 6, על הצגת הסרט "יוסף ואחיו", בניו-יורק.