Text Size
רביעי 14 נובמבר 2018

בית הסרט העברי

האם היה צ'ארלי צ'אפלין יהודי? כבר בראשית הקריירה של גאון הקולנוע דנו רבים בשאלה זו. גם אוהביו, גם שונאיו (והם היו רבים ומסוכנים), ניסו לענות עליה והדעות חלוקות עד היום, גם כשכל היסטוריון רציני מסכים שצ'אפלין אינו מזרע ישראל. מן הדיון המרתק בפן היהודי בדמותו של הקולנוען שאין שני לו מביא מאמר זה כמה עובדות ואגדות.

***

בין גדולי הרוח הראשונים שהכירו בצ'ארלי צ'אפלין כאמן מיוחד במינו היה שלום עליכם, החשוב שבסופרי שפת יידיש, שכתב עליו: צ'אפלין הוא בעל יכולת לשמח לבבות רבים, בייחוד של ילדים; בזכות צחוקם של ילדים העולם קיים. דמות הנווד שלו שבתה את לבי. כל פרט שבו אדיר: השפם הקטן, נעליו הבלויות והגדולות מכפי מידתו, מכנסיו הממורטטים, מעילו הקצר ההדוק לגופו, כובע הדרבי המרופט, מקל ההליכה העקום, ההליכה המשונה. דמות זו כשלעצמה היא מעשה אמנות גאוני. איש לפניו לא הצליח ליצור כזאת, לא בעט סופרים ולא במכחול ציירים. שלום עליכם בא לגור בניו יורק בדצמבר 1914 ומת בה ב-13 במאי 1916. הוא ביקר בהצגות סרטים רבות (ובהשפעתן כתב את המחזה "דאס גרויסע געווינס", על יהודי המתפתה להשקיע בתעשיית הסרטים ומפסיד את כל כספו). שם ראה את סרטיו של צ'אפלין הצעיר שהיה אז בראשית הקריירה הקולנועית שלו והתרשם ממנו מאוד. על דברי שלום עליכם כתב לי דיויד רובינסון, היסטוריון הקולנוע הידוע והביוגרף המוסמך של צ'אפלין:

I feel that the ideas set out are very revealing and very exact. It is remarkable in the extreme that Sholom Aleichem recorded his thoughts (and such excellent, considered thoughts) about Chaplin, considering that he died when Chaplin's career had been going for less than two years

בשנת 1915 מצאה הערכתו הגדולה של שלום עליכם לאמנות הסרט של צ'אפלין ביטויבאחד הפרקים האחרונים בספרו "מוטיל בןפייסי החזן". בפי גיבורו מוטיל שם את הדברים הבאים:בכל יום ראשון אנו הולכים לסינמה לראות את הלץ הגדול צ'ארלי צ'אפלין. אחי אליהווחברנו פיני גם הם באים אתנו. כל הדרך הם מספרים בשבחו, שאדם חשוב הוא, שמשכורתו עצומה וכי מזרע היהודים הוא. שלום עליכם ידוע כסופר בעל כושר הבחנה מצוין לרגש העממי ומבטא מעולה של רוח הציבור היהודי שתיאר בכתביו. סברה היא שבפיו של מוטיל הילד הביע הסופר את השקפתם של יהודים רבים (ואולי גם את השקפתו האישית) ש"בדחן" כצ'אפלין ראוי לו שיהיה בן-ברית.

באמת, הילד מוטיל, אחיו  וחבריו לא הטילו ספק במוצאו היהודי של צ'אפלין. אחרים דווקא ביקשו אישור ליהדותו. הילד דוד ל' מוילנה, במכתב בשנת 1929 לעורך "עיתון קטן" (כתב-עת עברי לילדים בפולין), שאל את השאלה החוזרת במקורות שונים עד ימינו אלה: האם אמת הדבר כי צ'ארלי צ'אפלין הוא יהודי? תשובה חיובית יכול היה למצוא כבר שנתיים קודם לכן, ב-Jüdisches Lexikon שנדפס בברלין, .1927 זה היה אוצר רב של אישים וערכים יהודיים, כבד-ראש ומעמיק, שהוכן בידי חבורה נכבדה של אינטלקטואלים יהודים, לאומיים וציונים, בעלי מעמד אקדמי ידוע. את הערך "צ'אפלין" כתב שם ד"ר לודוויג דוידזון, היסטוריון יהודי מגרמניה, סופר, עורך ומוציא לאור: צ'אפלין אחד מגדולי השחקנים בדורנו. נולד בשנת 1889 למשפחה יהודית ממזרח אירופה, טוֹנְשְׁטֵיין[Thonstein], שהיגרה לאנגליה באמצע המאה ה19-. לפי הכרזתו על צ'אפלין כיהודי תיאר אותו דוידזון כשחקן המבטא את הרוח היהודית: בלצונו הוא מצייר את הצער הנצחי, את מצב הרוח היהודי הטרגי הטיפוסי, ואכזבה אילמת המביאה הלם עמוק מאוד. לא ידוע לי אם היה זה הפרסום האקדמי הראשון שהזכיר את טונשטיין כשם משפחתו היהודית של צ'אפלין, דן במאפיינים היהודיים באמנותו ומה המקור שהסתמך עליו (נמסר לי שיש מאמר איטלקי מ-1925 שבו נזכרת יהדותו של צ'אפלין). מה קרה ב-12 השנים שעברו בין הדמות הספרותית של מוטיל הילד ההולך לראינוע ובין ההיסטוריון הד"ר דוידזון המחויב לרישום עובדות לפי אמות מידה אקדמיות? איך נתגלגלה אמונה עממית במידע מדעי כביכול? אפשר שהביטחון במוצאו היהודי, כפי שהביע זאת מוטיל הקטן עוד בשנת 1915, מצביע על כך ש"אגדת צ'אפלין" היהודי התגלתה כבר בתחילת הקריירה הפילמאית של צ'אפלין. הדברים עלומים ויש עוד לחקור ולחפש את עקבותיו של צ'אפלין "היהודי" בארכיונים ובגנזכי העיתונות. באשר לשם המשפחה היהודי שמצאו לו, המלה "טונשטיין" עצמה משמשת בתורת הגיאולוגיה ככינוי לאדמת חרסית או טוּף וחידה היא איך "נדבק" השם לצ'אפלין ונוצרה "ההגדה לבית טונשטיין".

כיום אין בידנו מקור ברור לדמות צ'אפלין היהודי, רק השערות קלושות בלבד. אחת מהן נתלית בכך שאבי סבו (מצד אביו) התגורר בעיר טאנסטול [ [Tunstalבאנגליה. מאז נהגו בני משפחת צ'אפלין לשבץ שם זה כשם אמצעי לילדיהם. סבו עבר לגור בלונדון ואפשר ששם נתגלגל "טאנסטול" ב"טונשטיין" (אולי בפי יהודים שצפו בצ'אפלין הצעיר המופיע על בימות איסט-אנד). השערה אחרת היא שהשמועה על יהדותו של צ'אפלין קשורה בהופעתו בגיל 17, בשנת 1906, בקומדיה Sam Cohen the Jewish Comic; באתר האינטרנט Axis History Forum, מוסר אחד הכותבים כי צ'אפלין הציג אז את עצמו בתואר: The ‘Hebrew’ Comic. יש חושבים שאגדת צ'אפלין היהודי קשורה באחיו הגדול סידני, בן אמו של צ'ארלי וסוכן ההימורים היהודי סידני הוקס. סידני הבכור עזר הרבה לאחיו בקריירה שלו וצ'ארלי החזיר לו חיבה רבה. סידני צ'אפלין עצמו (שלפי ההלכה אינו נחשב ליהודי) לא הסתיר מעולם את הקשר היהודי שלו, וידידתי הגברת גבי לוונשטיין סיפרה לי שלמדה בבית הספר בארץ שצ'ארלי וסידני נסעו לאמריקה כמהגרים יהודים. במשפחת צ'אפלין נשמר קטע סרט של צ'ארלי וסידני, שבו צ'ארלי מחקה את אחיו בעזרת חוטם יהודי גדול. היה זה רמז לקשר היהודי של סידני, אך בשום פנים ואופן לא התבטאות אנטי-יהודית, שכן צ'אפלין אהד את היהודים ובז לאנטישמיות. באחת הפעמים בהן נשאל על יהדותו ענה: לא הייתה לי הזכות להשתייך לאומה זו. באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר שבשנת 1921, כשנסע באוניה לארצות הברית, נשאל על ידי צעירה אחת אם הוא יהודי וענה לה: הלוואי והייתה זו אמת, אינני יהודי, אבל בטוחני שיש בי משהו מהיהודי.

"צ'אפלין היהודי" גרם לכמה תגובות שונות ומשונות. למשל, בזיכרונות של מהגרים יהודים לארצות הברית (New names for new country) בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20, נשמר סיפור של יהודי ממזרח אירופה שפקידי ההגירה ב"אליס איילנד" נתנו לו את השם צ'ארלי צ'אפלין. בהחלטה משפחתית קיבל גם אחיו את שם המשפחה הזה לדורות. עוד קוריוז, שאול קפלן (1997-1912), מוסיקאי יהודי בארצות הברית, איש תיאטרון וקולנוע ובעל כמה פרסי "אוסקר", נודע בקריירה המקצועית שלו בשמות קפלן-צ'אפלין ושאול צ'אפלין. הוא היה מעורב בתרגום השיר היידי "ביי מיר ביסטו שיין" לאנגלית ובעיבודו לשלישית האחיות אנדריוס, ובכלל עבד הרבה עם מוסיקאים שחורים. ליודעי ח"ן: בגימטריה "קפלן" = 260 = "צ'פלין". השם "קפלן" [[Kaplan נקשר בצ'אפלין גם בהקשר אנטישמי. הנרי פורד, איל המכוניות האמריקני ואנטישמי מושבע, "גילה" בספרו "היהודי הבינלאומי" :ככל הידוע שמו של צ'ארלי צ'אפלין היה קפלן. מכל מקום, זה מה שהיהודים חושבים על "הכוכב" הגדול שלהם. ללא-יהודים נודע צ'אפלין כ"נער אנגלי אביון". אולי חשב פורד על הזהות בין Kaplan הגרמני ל- Chaplain האנגלי, אולי התבלבל ממציא המודל "טי" בגלל כתיב קפלן ב-Caplan ,C/ ,Chaplin ואולי דווקא המהגרים היהודיים לארצות הברית דוברי היידיש, שהאנגלית עדיין לא הייתה שגורה בפיהם, הם שטעו בהגיית השמות ומהם קיבל פורד?

על רקע רצונם של אוהביו היהודים לראותו כאחד משלהם, ושל שונאיו של צ'אפלין לפגוע בו על ידי הצגתו כיהודי, יצר אוסף מרשים זה של שמועות, רמזים והשערות אווירה שבה התפשט הרעיון וכבש הרבה לבבות. אבל, מבחינת האמת ההיסטורית אין בו ממש. דיויד רובינסון הבריטי, הביוגרף החשוב ביותר של צ'אפלין ששוחח איתו בשנותיו האחרונות ושקיבל רשות ממשפחתו לעיין בניירותיו ובמסמכי המשפחה השונים, אמר לי שמחקר מעמיק ומקיף שערך על מוצאו מוכיח שאין אמת בהשערות השונות על יהדותו. אמו של צ'אפלין התייחסה למשפחת הוגנוטים צרפתיים שברחו לאנגליה וידוע שסבתו, אם אביו, הייתה צוענייה. אבל השיוך של צ'ארלי צ'אפלין לעם ישראל המשיך להופיע בגיבוי אקדמאי כמידע עובדתי ומבוסס. למשל ספר "מי ומי", Biographical Encyclopedia of American Jews, (1935), בעריכת ליאו גלסמן, הרחיב על הורי צ’אפלין: צ'רלס ספנסר צ’אפלין, קומדיאנט של סרטים, מפיק, בימאי, סופר. נולד 16 באפריל 1889, בלונדון. בן לצ'רלס וחנה טונשטיין, שנודעו בשמם המקצועי צ'ארלי צ’אפלין ולילי הארלי. האב היה קומיקאי בתיאטרון של וארייטה והאם זמרת. משפחת טונשטיין באה ללונדון בשנת 1850 ממזרח אירופה. מובאה זו מייצגת את התכונה הבולטת שבפרסומים השונים על צ'אפלין כיהודי: תרכובת מרתקת של מציאות וסיפורי בדים (ממש כבסרט קולנוע). משהופיעה בכתובים בעלי תוקף אקדמי וממסדי סיפקה לקהל הרחב את הלגיטימציה לאגדה על צ'אפלין היהודי וסייעה להפצתה. גם בארץ-ישראל הלכו בעקבות Jüdisches Lexikon. "אנציקלופדיה כללית", תל-אביב, (1937-1935), הודיעה: צ'אפלין צ'ארלי (צ'רלס ספנסר) המפורסם בשחקני הסרט בדורנו. נולד 1889 בלונדון. מצאצאי יהודים. עברו 24 שנים וב"אנציקלופדיה כללית יזרעאל", 1961, המשיכו להחזיק בדעה זו: צ'אפלין צ'ארלי (צ'רלס ספנסר). נולד 1889 (לונדון). שחקן אנגלי-אמריקני ממוצא יהודי. הוריו צ'רלס וחיה טונשטיין באו ללונדון ממזרח אירופה בשנת 1850. באמת היה שם אמו של צ'אפלין חנה Hanna]], אבל לאנשי "אנציקלופדיה כללית יזרעאל" נתחלף בחיה. העיתון העברי "הצפירה", שיצא לאור בווארשה, 23 במרץ 1931, יצא בידיעה מרעישה: צ'ארלי צ'אפלין מודיע גלוי כי יהודי הוא. "נוייה פרייה פרסה"  [Neue Freie Presse] מודיע כי בביקורו בוינה הודיע צ'ארלי צ'אפלין כי גם אביו וגם אמו יהודים היו. אמו הייתה מהוללת ביופיה בכל רחוב היהודים ואביו היה מצטיין בכישרון ליצנותו. כמו כן הודיע כי גלויות וידועות לו פרשות עינוייו ויסוריו של עם-ישראל וכי בעומק נפשו הוא אוהב את עמו ודורש טובתו ושוויונו בין כל עמי-הארץ. דוגמה אחרת ל"גיורו" של צ'אפלין נמצאת בסדרת קלפי תמונות של יהודים מפורסמים, שהוציאה חברת הסיגריות "קדם" בארץ-ישראל בשנות ה-40 למאה העשרים: בין אישים ידועים כאלברט איינשטיין, מקס ברוד, ישה חפץ ולורד רדינג, וכוכבי קולנוע כאליזבט ברגנר, אבל גאנץ, פאול מוני וג'וני וייסמילר, נושא קלף מספר 114 את פניו המחייכות של צ'ארלי צ'אפלין.

בצד המאמינים ביהדותו ממש של צ'אפלין היו אחרים שתארו אותו "כאילו" הוא בן-ישראל, כדי להאיר ולאייר את מה שנראה להם כדמיון המובהק בין אמנותו לרגש היהודי. ביטוי קיצוני אחד ליחס זה, מלא בדיחות-דעת ואהבה לצ'אפלין, נמצא בהומורסקה של שמעון ארנסט, "הילד צ'ארלי צ'אפלין (פרטים חדשים לקורות חייו)", שנדפסה במדור הקולנוע בכתב-העת הארץ-ישראלי המצויר "כלנוע", 1932. ארנסט, מוסמך לרבנות, פובליציסט, מורה, ספרן ועורך, התמחה בכתיבת הומורסקות וסיפורי צחוק. את המקור לכישרונו האמנותי המיוחד של צ’אפלין תולה ארנסט במוצאו היהודי כביכול ובקשר הנפשי שפיתח מילדות לתרבות היהודית שבה גדל והתחנך. בהעמדת פנים של רצינות עיצב את דמותו של צ’אפלין כבן ליהודים יוצאי מזרח אירופה, לומד חומש ב"חדר" ברובע היהודי בלונדון (וויטצ’אפל) ו"משגע" את אביו ואמו בתעלוליו ובכישרון החיקוי והמימיקה שלו. הוא מתחפש לרבי ומשבש את מהלך הלימודים ב"חדר", מחקה את החזן שהוזמן לתפילות הימים הנוראים בבית הכנסת ואת דמויות קרוביו וידידי משפחתו יוצאי מזרח אירופה, מצחיק ומשעשע את כל השכונה ומרגיז את אביו. כדי להקנות לסיפור מראית עין של אמת "גילה" ארנסט בפתח דבריו שכתב אותו על סמך עדותה של הגב' פרקוף מלונדון, קרובת משפחה של צ’אפלין שמסרה לו פרטים סמויים עד עתה מחייו של הקומיקאי הגדול. אכן, באותו עמוד של גיליון "כלנוע" נדפסה גם ביוגרפיה רשמית, "קורות חיי", שכתב צ'אפלין עצמו, ובה סיפורו האישי מיום הולדתו עד אחר הפקת "אורות הכרך" (1931). בהדפסת שני סיפורי חיים של צ'אפלין זה לצד זה חוזרת ומתגלה התרכובת הסינמטית. של מציאות ובדיון המאפיינת את ההתייחסויות לצ'אפלין כיהודי. בצד סיפורו האמיתי, אך היבש, קיבל הקורא העברי של שנת תרצ"ב פנטזיה משעשעת שבה הוא מופיע כבן למשפחה יהודית דתית אדוקה בלונדון. הרשימה של צ'אפלין מסרה מפיו את העובדות כהווייתן, ואילו ארנסט מיזג אותן באגדת צ'אפלין היהודי כדי לצייר את הדמיון המדהים בין הנרטיב הצ'אפליני לזה של הגורל וההומור היהודי. על הופעתו של הילד צ'אפלין המחקה את החזן בפני שכניו היהודיים כתב ארנסט ב-1932 דברים המזכירים את אלה של דוידזון ב-1927: בהצגה זו השתקף ונשמע הכאב היהודי הנצחי מעורב עם ההומור היהודי הספציפי, ההומור של הגטו עם הצחוק היהודי הכאוב. כאן רואים כבר את צ'ארלי צ'אפלין ההומוריסטן של הגטו היהודי [---] טיפוס של הומוריסטן כזה יכול היה לצמוח רק על הקרקע של המציאות היהודית רבת התלאות. רק החיים היהודיים מלאי הסתירות יכלו לתת טיפוס של אמן, המסמל את החיים היהודיים בגולה, מלאי עצבות ומרה שחורה וביחד עם זה חסרי-דאגה ליום המחר, המסמל את חיי היהודי החי חיי הפקר ולמרות זאת אינו נופל ברוחו ומקווה תמיד לימים טובים. כל הקומפלקס המורכב של חיי היהודים עובר ומתבלט לפנינו מתוך משחקו הגאוני של האדם הגאוני, ששמו צ'ארלי צ'אפלין. הסתירה הברורה בין שתי הרשימות לא הפריעה לקורא הארץ-ישראלי והיו שקיבלו את יצירתו של ארנסט כאישור ליהדותו של צ'אפלין, בוודאי לאופיו "היהודי". דוגמה אחרת לתחושת ההדדיות בין אמנותו של צ'אפלין להצגת הגורל היהודי מופיעה בביקורת על הסרט היהודי "דער פורים-שפילער" (פולין, 1937): דמות טרגית קומית, גיבורם של סרטי צ'אפלין ושל המחקים אותו הוא אדם חסר-אונים, טוב-לב מטבעו, אך הכוחות העוינים שבחיים מטלטלים אותו. טיפוס זה הוא גם ה"פורים-שפילער" הבא אל העיירה לחפש עבודה [---] במשחקו הנהדר של זיגמונט טורקוב המגלם דמות יהודית-צ'אפלינית. כדאי להוסיף שטורקוב אינו מקרה יחיד. פרשה בפני עצמה המחכה לחוקרים, היא השפעתה הרבה של דמות צ'אפלין על התיאטרון והסרט היהודי בארצות הברית ובכלל. כעבור שנים כתב ברוח זו העיתונאי ומבקר הקולנוע מאיר שניצר כשהגיב להקרנת "הדיקטטור הגדול" בפסטיבל הסרטים של חיפה, 2002: הנווד הוא יהודי. עם המגבעת הקטנה מדי, הנעליים הגדולות והמרופטות ותוך הז'קט הבלוי והצר. אחרי כל שנות הנדודים שלו – כקבצן, מלצר, כנר עממי, אדם רעב, מחזר נלעג, מתאגרף מאולתר, אסיר נמלט, פועל ארעי, מחפש זהב, לוליין בעל כורחו. אחרי כל זה, הווגאבונד מוצא לו מולדת – הגטו היהודי. כוונתו של שניצר, כזו של ארנסט וכזו של המבקר בפולין, לא הייתה למוצאו האתני אלא להווייתו הרוחנית; לא צ'אפלין גופו הוא יהודי אלא דמות הנווד שיצר. מרחק הזמן בין הכותבים מעיד שכבר שנים רבות חיה בתודעתנו ההשקפה על צ'אפלין כמייצג נאמן של הרוח היהודית.

אף על פי שכיום מסכימים הביוגרפים השונים של צ'אפלין שלא היה לו קשר משפחתי לעם היהודי, עדיין יש הדבקים באמונה ביהדותו של צ'אפלין. כמה דוגמות מתוך רבות. פרופ' יוליוס שפס, היסטוריון, חוקר יחסי יהודים וגרמנים ועורך Neue Lexikon des Judentums (2000), חזר ושיבץ את צ'אפלין בילקוט המוקדש לתרבות ולאישים יהודיים: צ’אפלין צ'ארלי (סר צ'רלס ספנסר צ’אפלין), שחקן, בימאי, סופר, מפיק, מלחין, נולד 16.4.1889 בלונדון, נפטר 25.12.1977 בוֶוֶה בשוויץ. בן למהגר יהודי ממזרח אירופה לבריטניה הגדולה. ליאונרד קריגל (2002): ברוך שפינוזה וצ'ארלי צ'אפלין היו היהודים היחידים שנתקבלו בפנתיאון של סימון וויל. היהודי המשיחי ג'וליו דם, המתמרמר על העלמת מוצאם היהודי של אנשי-שם כעל אקט אנטישמי, אומר: צ'ארלי צ'אפלין? בריטי, כמובן! הכוונה שמדברים על צ'אפלין כבריטי בעוד באמת הוא יהודי. הסוציולוג ד"ר אנריקה ריביירה בחן בהרצאה שנשא בתשיעי במאי 1966 את השפעת היהודים על התרבות האנושית, ומנה ארבעה אישים יהודים ששינו את פני העולם: איינשטיין, מרקס, פרויד וצ'אפלין. באינטרנט חוזרים יהודים ודנים בשאלה אם אכן צ’אפלין הוא מזרע ישראל. למשל, בשנת 1997, עשרים שנה לאחר פטירתו, שאלה אנדריאה פנקובר-רוזן בשם אחיה ד"ר מונטי פנקובר מאוניברסיטת "קולומביה" בניו יורק העיר (שבה לפני 82 שנים האמינו מוטיל וחבריו ביהדותו של צ'אפלין), אם אכן צ’אפלין הוא יהודי. אתרJewish Mailing List  השיב: חנה ארנדט, במאמר היהודי כמוקצה מחמת מיאוס", The Jew As Pariah, ב"ארגומנטים ודוקטרינות", בעריכת א' כהן, קובעת כי צ’אפלין לא היה יהודי. אבל מוסיף המשיב: היא ממשיכה ומנתחת את הטיפוסיות היהודית של אישיותו הקולנועית, אם כי רק אחת מהדמויות שיצר על הבד מזוהה כיהודית, הספר היהודי בסרט "הדיקטטור הגדול" (1940). גם ארנדט אמרה שהקשר בין צ'אפלין ליהודי הוא מהותי ולא אתני. אנדריאה ואחיה מונטי הם רק שניים מהמנסים עד היום לענות על שאלת צ’אפלין היהודי.

לשאלה זו יש גם פן מתועב, של שנאה לצ'אפלין, בהצגת "יהדותו" ככלי לנגח את אישיותו, את דעותיו החברתיות ואת דרכו האמנותית. כך קרה שכאשר הוציאה המפלגה הנאצית בגרמניה לאור את האלבום "היהודי הנצחי", Der Evige Jude (1937), נכתב אצל תמונתו של צ’אפלין: צ'רלס צ’אפלין מגליציה (ששם אמו מבית אביה היה טונשטיין). לפי הנאצים היה צ’אפלין יהודי גליצאי מצד אמו, ומה יותר יהודי מזה. אומנם הייתה בגליציה משפחה יהודית נכבדה בשם טון [Thon], אך אין לה קשר לכוכב הקולנוע. סברה היא שהתעמולה הנאצית הסתמכה על הערך "צ'אפלין" מתוךJüdisches Lexikon  והדבר גרם לכמה חוקרים לטעות ולחשוב שלכסיקון יהודי זה הוא בעצם פרסום נאצי, ולא היא. ב-1940 הופק ביוזמת יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, הסרט "היהודי הנצחי" ובו מוצגת תעשיית הסרטים בעולם כשבויה בידי יהודים. כדי להראות עד כמה חדרו היהודים לחיי התרבות הארית בגרמניה אומרת הקריינות על קטעי יומן ששובצו בסרט: גם היהודי צ’אפלין נתקבל בביקורו בברלין על ידי קהל נלהב. עובדת הביקור ב-1931 וההתלהבות היא נכונה, אך בסרט נתפרשה כאילו היהודי צ’אפלין מסית ומדיח את הקהל הארי התמים. בשנת 1936 אסרו הנאצים להציג בגרמניה את סרטו של צ'אפלין "זמנים מודרניים" בטענה שהוא בעל מגמה קומוניסטית. אחר כך נאסרו גם סרטיו האחרים וסולקו כרזות שנשאו את דמותו. במקרה אחד הורו הנאצים לצמד ליצנים ברלינאים שהתמחו בחקויי צ'אפלין לא להשתמש בשפמו הקטן של הנווד. מנהל הפרסום של "חברת הפילם גומונט-בריטניה" הגיב על כך: שפמו של צ'אפלין דומה לזה של היטלר ולדעתי זו הסיבה לאיסור הצגתו בברלין. הנושא הפיקנטי של היחס בין שפמו של צ'אפלין לשפמו של היטלר זכה להרבה תגובות (למשל, ראו שפע מהן באתר Axis History Forum). יש המתבדחים על כך, יש הדנים ברצינות בשאלה מי לקח ממי את אותו שפם קטן ואופייני לדמות, ומכאן חוזרים ובאים לשאלה אם היה צ'אפלין יהודי.

שנאתם של הנאצים לצ'אפלין "היהודי" נתגלתה כבר בראשית שלטון הרשע כשיצא בגרמניה הספר האנטישמי "היהודים מביטים בך" (1934). על צ'אפלין נכתב שם: אקרובט יהודי קטן, מגעיל ומשעמם. מונטגיו, ידיד יהודי של צ'אפלין, שלח לו את הספר ולדעתו הייתה נאצה זו אחד הגורמים ליצירת "הדיקטטור הגדול". בשנת 1951 הגיב צ'אפלין על כינויים אלה בראיון שנתן לעיתון שוודי. הוא שאל את המראיין שהיה יוצא גרמניה ופליט מהנאצים:

What is a Zappel Jude", you speak German can you tell me? Joseph Goebbels, Hitler's Propaganda minister had called me a Zappel Jude. I couldn’t find it in my dictionary”. Somewhat bewildered and a bit confused I tried to find a proper definition. It meant to be “a fidgety, jittery, dangling Jew." Chaplin was amused and laughed loudly. - "That's not all. Hear this, a Nazi anti-Semitic Lexicon claimed that my Jewish name was Thonstein and described me as a little Jewish acrobat as disgusting as tedious". Ivar found the time had come to ask: "Well, Mr. Chaplin, Are you a Jew"; "No" he replied softly, "but I feel deeply for the millions of Jews who were murdered by these Nazi hordes. The genius of the Jews has contributed immensely to our world's culture.

בהמשך הראיון הראה צ'אפלין לעיתונאי את טיוטות תסריט "הדיקטטור הגדול" וזה מצא בו את המשפט הבא:

"I should like to help everyone if possible, Jew, Gentile, Blackman, White … We don't want to hate and despise one another."

סגנון התעמולה הנאצית נגד צ’אפלין מצא לו אוהדים נאמנים בארצות הברית. מאז 1922 היה צ’אפלין אחד מיעדי המעקב של סוכני F.B.I. הובר, מנהל הסוכנות, האמין שהוא קומוניסט מסוכן ורדף אותו במשך שנים. כמה דו"חות מעקב ציינו שהוא יהודי והוסיפו לו גם שם פרטי, "ישראל טונשטיין". ב"יהדותו" ראו רודפיו עדות ברורה לקשריו עם הקומוניזם ולאנטי-אמריקניות שלו, לפי ההשקפה המזהה יהודים כתומכי קומוניזם. דו"ח אחד אף ציין מקור יהודי, ספר ה"מי ומי" של יהדות ארצות הברית, כהוכחה למוצאו היהודי ולשם טונשטיין. אומנם לאחר זמן חזרו בהם ודווחו שאין שחר לשמועה על יהדותו של צ'אפלין וכי אמו היא ממוצא צרפתי, אבל הכתם של "יהודי שווה קומוניסט" כבר דבק בו. סופרים אנטישמיים בארצות הברית השתמשו גם הם בהאשמת שוא זו כדי לנגח את צ’אפלין. אחד הידועים בהם, ג'ורג' לינקולן רוקוול, כתב בספרו "הכוח הלבן" (1950): בראייה ראשונה קשה להבין מדוע אדם כצ’אפלין שנהנה מגדולה ועושר באמריקה יכול להיות קומוניסט. כדי לענות על כך יש ללמוד עובדה אחת, אותה עובדה המונחת בבסיס רוב הפעילויות הקומוניסטיות, והיא שתאפשר לנו להבין את מקור נטיותיו הקומוניסטיות של המכונה "צ'ארלי צ’אפלין": שמו האמיתי של צ’אפלין הוא "ישראל טורנשטיין" והוא לא אמריקני או אנגלי אלא יהודי. רוקוול ואחרים השתמשו בשם טונשטיין (משונה לטורנשטיין) כדי להציג את צ’אפלין כטיפוס יהודי בוגדני, היורק לבאר ממנה שתה ומסתנן לתרבות האמריקנית הנוצרית כדי לזהם אותה. לזה צירפו את האמונה האנטישמית שלפיה שטוף היהודי בתאוות בשרים לבנות הגויים. צ'אפלין, שיצא לו שם של רודף נשים, נזכר גם בהקשר "יהודי" זה לגנאי. דרייק וויטהאם מספר במאמרו על הסרט "האזרח קיין": השמועה אמרה שב-1924 מצא איל העיתונות הרסט את המאהבת שלו [מריון דייויס] מתנשקת עם קומיקאי קומוניסט יהודי, צ'ארלי צ'אפלין (שנולד ישראל טונשטיין), ירה בו, אך החטיא והרג במקומו את מפיק הסרטים תומס אינס.

ההתקפה על יהדותו כביכול של צ’אפלין זכתה לחיזוק דווקא כשגילם בסרטו "הדיקטטור הגדול" (1940), ספר יהודי המנסה לשרוד בגטו בגרמניה הנאצית (וגם את הדיקטטור הינקל, בבואתו המגוחכת והאיומה כאחד של היטלר). מתברר שצופי קולנוע רבים בעולם זיהו את צ’אפלין השחקן עם דמות היהודי שגילם בסרט, וראו בכך הודאה ביהדותו. עצם הפקת הסרט, שבבירור כוון נגד המשטר הנאצי, הטרידה רבים מאנשי הממשל בארצות הברית שרצו לשמור על יחסים טובים עם גרמניה והם ניסו לשכנע את צ'אפלין לבטל אותה; גם מפיקים יהודיים מהוליווד שחששו מפני מה יאמרו הגויים ביקשו לעצור את ההפקה. כמובן ששונאיו בכלל ביקשו לבלום את הביקורת החברתית והפוליטית החריפה של צ'אפלין שבדמות יהודית שם ללעג ובוז את המשטרים הטוטליטריים והרעה שהם מביאים על העולם ולכן תייגו את הסרט כתעמולה יהודית-קומוניסטית. הצגתו נאסרה בכמה מארצות דרום אמריקה, בארצות אירופה הכבושות בידי הנאצים וכמובן בגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, גם אירלנד והכנסייה הקתולית הצטרפו לחרם. דוד קמין, פנטומימאי וכוריאוגרף יהודי-אמריקני, טוען שבגלמו את דמות הספר היהודי כקריקטורה של היטלר השיב צ'אפלין לנאצים כגמולם על האנטישמיות הגסה שלהם. תמיד תיעב צ'אפלין את האנטישמיות ואמר זאת בגלוי פעמים רבות, וזו עוד סיבה ל"שם היהודי" שיצא לו. אורי גלר כתב (1999): תמיד סירב צ'אפלין להכחיש את עובדת יהדותו – גם כשהואשם בהשתמטות מגיוס במלחמת העולם הראשונה, או כשגונה כמתעשר בעת המשבר הגדול בארצות הברית, ואף כשסומן כקומוניסט בזמן מק-קארתי. החוקר הישראלי ד"ר אילן אבישר אומר שעד מלחמת העולם השנייה נהג צ'אפלין לבטל ברוח טובה את השמועה שהוא יהודי, כעובדה ולא כהצהרה אנטי-יהודית, משפרצה המלחמה לא הוסיף עוד להכחיש זאת, אף על פי שהיה ונשאר גוי. אולי חשש שדווקא הכחשה כזו תתפרש כאילו הוא עצמו נגד היהודים ותשמש את האנטישמים. אבל הרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכלו, גם אחרי מותו משמש סיפור צ'ארלי צ'אפלין היהודי חומר לאויבי ישראל. למשל, אחמד ראמי, ערבי-מוסלמי היושב בשוודיה, מוציא לאור של כתבי מארה דוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון" ותומך נמרץ בטרור ובהשמדת מדינת ישראל. בספרו "מה הוא ישראל" (2002) הוא משייך את צ'אפלין לחבורת השחקנים והמפיקים היהודיים "חורשי המזימות" שביקשו להשתלט על תעשיית הסרטים בהוליווד. גם לשכב בקברו במנוחה לא נתנו לו האנטישמיים: באתר Axis History Forum, מביא אחד הכותבים במלוא הרצינות, דבר בשם אומרו בעיתון הבריטי Daily Telegraph, כי אחרי קבורתו הוצאה גווית צ'אפלין מקברו בידי רבנים שקברו אותו מחדש בקבר ישראל; לא יאומן כי יסופר.

גלגוליה השונים של אגדת צ'אפלין היהודי ובדיקה של המקורות המצויים בידינו מעלה את הסברה כי הרעיון בא דווקא ממקור ישראל. השתמשו בו אוהביו ולא פחות מהם ניצלו זאת לרעה אויביו המרובים. אך בסופו של דבר, יהיה צ'אפלין מי שיהיה, אנגלי, צרפתי, צועני או יהודי, קודם כל הוא בן העולם, לא טונשטיין ולא בטיח, שייך לכל עם ולכל לשון, בין סינים הוא סיני ובין יהודים הוא יהודי, אחד מגדולי האמנים בדורנו, שידע לדבר אל לבנו ולבטא את הצחוק ואת הבכי של כל בני אנוש. בנימה ישראלית אפשר להוסיף שמאמר זה נוגע בסיפור צ'אפלין "היהודי האשכנזי", אולם יש גם צ'אפלין "יהודי ספרדי". על כך במאמר אחר.