וּמְעַט יֶחְסַר מְאֱלֹהַּ
- פרטים
- פורסם בחמישי, 26 מאי 2016 10:38
- כניסות: 3595
לא אחת אנו מסתכלים בפסיפס עתיק של גיבור קדום או בפסל מודרני של זוג אוהבים, וקוראים בהתפעמות: הרי הם ניצבים כמו חי לפנינו! נפלא הדבר שיש בכוחן של האמנויות הפלסטיות לתת לצרכניהן את הרגשת החיים במהלכם. אולם מצד סגולתן הטכנית אין ביכולתן לעשות יותר מזה, אין בכוחן להניע את המצויר או המפוסל וכיוצא בהם.
לא שיוצרים לא רצו, רצו גם רצו, ולא אטעה אם אומר ששאיפת כל עושי המראות, מאדם הראשון ואילך, הייתה להניע את הדמויות שיצרו.
למשל, "זורק הדיסקוס", פסלו של היוני מיירון (בקירוב, מאה חמישית לפנסה"נ), שידע לחלץ מהחומר הקשה והנייח מראית-עין של תנועה. הגבר שתיאר בחרט נראה כמו נע, ממש כמטיל את העיגול, אלא שתנועה זו מתקיימת רק בדמיון המביט בו ולא במציאות.
שנת 1995 היא שנה מיוחדת. משרד התקשורת, המדע והאמנות הכריז עליה כ"שנת הקולנוע הישראלי". שנה זו היא גם שנת המאה להולדת הקולנוע: ביום 27 בדצמבר נערכה הצגת הסרט הראשונה של האחים לומייר לקהל קוני כרטיסים בפריס ויום זה נקבע כיום ההולדת של הקולנוע. לרגל אירועים אלה החליטו האוניברסיטה העברית בירושלים והארכיון לסרטים יהודים ע"ש סטיבן שפילברג, להוציא לאור את ספרו של יוסי הלחמי המוקדש לראשית הקולנוע הישראלי ולאנשים שניסו ליצור אותו.