Text Size
רביעי 8 דצמבר 2021

בית הסרט העברי

לזכר יוסי הלחמי (1933-2019), במאי, מיסד האתר וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי

ראי מעבר לעולם אחר, דומה אך לא זהה, עם חיים הקשורים בעולם הקודם, אך מתפתחים בדרך משלהם.

Lewis Carroll wrote Through the Looking-Glass as a sequel to Alice in Wonderland. Through the Looking Glass has Chess as a theme (as well as mirrors) in the same way that Alice in Wonderland had Chess as a theme; many things in it mirror the opposite from real life, such as clocks running backwards. As it is used in Lewis Carroll's book, Alice goes through the looking glass to find a world both clear and recognizable yet turned sideways. Thus, through the looking glass is extended as a metaphor into any time the world turns strange, or when things get turned around, as if one were Alice, inside of the mirror.

Mirror Folklore

There is a great deal of folklore associated with mirrors, including the belief that the soul projects out of the body and into mirrors in the form of reflection. This belief underlies the most widely known mirror superstition; that breaking a mirror brings seven years of bad luck. Many cultures believe that breaking a mirror also breaks the soul of the one who broke it. The soul, angered at being hurt, exacts seven years of bad luck in payment for such carelessness. The Romans attributed the bad luck to their belief that life renews itself every seven years. To break mirror meant breaking one's health and this could not be remedied for seven years. In some cultures, breaking a mirror was thought to presage a death in the family. This association of mirrors with death is common and stems from the belief that the soul can become trapped in the mirror. For this reason, children were often not allowed to look in a mirror until they were at least one year old. Mirrors were covered during sleep and illness so that the soul, in its wanderings, would not become trapped and unable to return to the body. After a death, mirrors were also covered to prevent the soul of the newly departed from becoming caught in the mirror, delaying its journey to the afterlife.

הם יכולים לראות במראה שער לעולמות אחרים, נקודת מוצא להפלגה על כנפי הדמיון ואמצעי ... מראות קסומות. העולם שמעבר למראה. עולם הפוך. המראה הנשברת. המראה הדוברת.

בעבר הייתה קיימת אמונה, שבמראה נמצאת הבבואה שלנו, שהיא דמות אנושית של ממש וזהו מקור האמונות התפלות המזהירות שלא לשבור מראה ושלא להסתכל במראה שבורה. בין היהודים יש הנוהגים עם מות אדם לכסות את המראות בבית לתקופת השבעה, אולי משום שנשמתו עודנה מצויה שם, עד שתשתחרר סופית. מכיוון שכל חלקת מים, הופכת למראה ומשקפת את הסובב אותה, היא מוזכרת פעמים רבות באגדות וכתבים עתיקים. האזכור הראשון של שימוש האדם בתכונת השיקוף של המים הוא באגדה היוונית על נרקיסוס, העלם יפה התואר, שהתאהב בדמות שנשקפה אליו ממימי הנחל, עד שלא יכול היה להינתק ממנה. מקור המילה האנגלית mirror הוא בצרפתית עתיקה -mirer שמשמעה להביט בדבר או להשתקף בו, או בלטינית - mirari - לתהות על משהו. בעברית יש לנו ראי ומראה וגם אספקלריה הארכאית, שמקורה בארמית. באנגלית יש גם looking glass (זכוכית מביטה), שלה יש כפל משמעות מסוים שנעדר מן העברית - הזכוכית, המשמשת אותנו להביט בה ולראות את עצמנו, משיבה לנו מבט מתוך עינינו אנו. הראי דרכו לשקף את כל המתרחש מולו, באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים, כפי שאמורה לעשות עיתונות הגונה ובלתי משוחדת. משום כך יש לנו Daily Mirror האנגלי ו-Der Spigel הגרמני. את מי שנאשם במעשים שלא ייעשו ולא נענש שואלים, איך הוא יכול להסתכל בעצמו בראי כל בוקר. (בהמשך לשאלה: איך אתה ישן בלילה?) הקריקטוריסט והסאטיריקן הם כמי שמציב מראה מעוותת לפני החברה, ללמדה בדרך העיוות וההגזמה את מה שעליה לדעת על עצמה ועל העומדים בראשה. מראות מעוותות קיימות גם במציאות, בלונה פארק, למשל. הן מעקמות את כולם פרט למי שמעוקם מטבעו, ואותו הן יכולות דווקא ליישר, כזכור לכל מי שראה את הסרט מסכה - הנער שפניו מסולפים ונעווי-צורה מלידה זוכה לראות את עצמו בפעם הראשונה ככל האדם במראה מעוותת בלונה פארק.

מראות בספרות

מוטיב המראה אהוב על סופרים רבים. ראש וראשון להם הוא כמובן "Through the Looking Glass" של לואיס קרול, מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, בתרגום לעברית של רנה ליטוין. הילדה הסקרנית עוברת דרך הראי, שזגוגיתו נעשית רכה, ערפילית וחדירה לנוחותה, אל "בית המראה" שהיא רואה כל הימים מבחוץ, ומגלה את הנעשה בתוכו פנימה. הסופר מיכאל אנדה, מחבר הספר ראי בתוך ראי, מזכיר ראי גם בספרו הסיפור שאינו נגמר: ראי קסם מופיע באחד השערים אל האורקל הדרומי. זהו ראי, המציג לכל הניצב מולו את ישותו האמיתית, הנסתרת, שגם הוא עצמו לא היה מודע לקיומה. רבים אינם יכולים לשאת את שנשקף אליהם מתוך הראי, ויש שדעתם נטרפת עליהם, אבל אטריו, הנער משבט ירוקי העור שנשלח למצוא מרפא לקיסרית הילדותית, רואה בו ילד קטן ושמן קורא בספר בעליית גג. כיון שהתמונה אינה אומרת לו דבר וודאי איננה מפחידה אותו, הוא פוטר אותה מלפניו ללא מחשבה נוספת ועובר בראי ללא חשש. מוטיב דומה מופיע בספר הארי פוטר ואבן החכמים, הראשון בסדרת הספרים הארי פוטר מאת ג'יי. קיי. רולינג, הראי של ינפתא הוא מראה גדולה, המשקפת את משאלת ליבו הגדולה ביותר של המתבונן - במקרה של הארי, ההורים שוולדמורט הרג כשהארי היה בן שנה. דמבלדור מזהיר את הארי מפני התמכרות לראי נוסך האשליות, שהביא אנשים שצפו בו עד לטירוף דעת. הראי, שהוגלה ממקומו בהוראת דמבלדור למקום סתר, מופיע שוב בהמשך הספר. "הסיפור שאינו נגמר" נפתח בכתובת על דלת זכוכית של חנות ספרים, דווקא כפי שהיא נראית מבפנים, במהופך, כלומר, בכתב ראי. מגן פליז מלוטש כראי הוא שאיפשר לפרסיאוס להרוג את מדוזה, אחת משלוש הגורגונות הנוראות, מפלצות בעלות כנפיים ונחשים במקום שערות, שמבטן הופך את כל הבא במחיצתן לאבן. שליח האלים הרמס הוא שנתן לו במתנה חרב פלאים, שבה יוכל לקטול את הגורגונה, אך בלי המגן-ראי, מתנתה של אתנה, לא הייתה החרב מועילה לפרסיאוס, כי הגורגונה הייתה מאבנת אותו לפני שהיה מספיק לפגוע בה. פרסיאוס קרב אל המדוזה בהליכה לאחור, כשהוא מביט אליה בראי שבידו, וכשהיה קרוב דיו, ערף את ראשה מעליה לפני שיכלה לפגוע בו. הראי שעל הקיר מאשר יום יום למלכה כי היא היפה בכל העיר, עד שיום אחד הוא מודיע לה, כי בתה החורגת שלגיה היא הזוכה בתחרות. אוסקר ויילד כתב על דוריאן גריי, אותו צעיר יהיר וחסר רגשות, שהראי שלו ממשיך להציג לו את דמותו הצעירה ויפת התואר, ששום מעשה ממעשי הזוועה שלו איננו נותן בה את אותותיו, בעוד תמונתו מזדקנת והולכת וכל קמטי הרשע, הכזב והניוון נחתמים בה לעד. עשו של מאיר שלו מחזר אחרי אהובתו באמצעות ראי ענק, הצד את השמש ומשלח את בבואתה המסנוורת ישר אל חדרה. בספרו של טרומן קאפוטה, מוזיקה לזיקיות, מתוארת מראה שחורה - מראה הנתונה בתוך תיבת קטיפה שחורה ומשמשת ציירים, בעיקר, להרגעת העיניים אחרי אימוץ רב, אך יש בה גם תכונה מהפנטת, במידה מסוימת. "נראה, כי אין דבר עלי אדמות, שישווה ביופי, בטוהר, ועם זאת בגודל מרחביו, לאגם. מים שמיימיים. אין לו צורך בגדר. עמים באים והולכים בלי להטביע בו את חותמם המשחית. הוא ראי, ששום אבן אינה יכולה לסדוק, שהכספית שלו לא תישחק לעד, שאת ציפוי הזהב שלו הטבע חוזר ומתקן כל הזמן; רוחות סער ואבק, אין בכוחם להדליח את חלקת פניו, הצחים תמיד; ראי, שכל סיאוב המוצג לפניו, שוקע אל תוכו, מטואטא ונמחק במברשת הערפילית של השמש, במטלית האבק של האור, שאינו משמר שום הבל פה שננשף עליו, אלא משגר את הבלו הוא לשייט כעננים גבוה מעל פניו ועדיין להשתקף בחיקו." מתוך "וולדן", מאת הנרי דייוויד תורו (הובא כמוטו ב"חדשות האגם", ברברה דלינסקי, הוצאת אור-עם, תרגום שלומית קדם). טרי פראצ'ט בספרו מכשפות בחוץ לארץ מציג מכשפה ששואבת את כוחה ממראות המוצבות זו מול זו, כך שהן יוצרות השתקפויות של השתקפויות. כאשר מכשפה אחרת נכנסת אל בין המראות, היא מאותגרת למצוא איזו מבין הדמויות היא המקור. "הבריכה" בפואמה של חיים נחמן ביאליק מסמלת את השאלה הנצחית, האם יש מציאות עצמאית לאמנות או שהיא השתקפות של המציאות החיצונית בלבד. במחזה הדיבוק מאת ש. אנ-סקי (בתרגומו של ביאליק), מסופר משל, בו מבקש רב ממכובד עשיר להביט החוצה מבעד לחלון ולתאר את אשר הוא רואה. הגביר אומר: "רואה אני בני אדם." ואז לוקח הרב את הגביר אל מראה המוצבת בחדר וחוזר על שאלתו. הגביר עונה: "רואה אני את עצמי." אומר הרב: "כאן זכוכית וכאן זכוכית, אלא שהזכוכית של המראה מחופה היא כסף קצת, והמשמש בה שוב אינו רואה בני אדם, אלא את עצמו".‏‏‏[1]

בראשית רבה, פ' מקץ, צ"א, ו'.

ו דבר אחר, וירא יעקב כי יש שבר במצרים, וכי במצרים היה יעקב שראה תבואה במצרים, שאמר הכתוב וירא יעקב כי יש שבר במצרים, והלוא אמר לבניו (בראשית מ"ב, ב): ויאמר הנה שמעתי, אלא מיום שנגנב יוסף נסתלקה רוח הקדש ממנו ורואה ואינו רואה, ושומע ואינו שומע, ומפני מה לא נאמר יש אכל במצרים, שאמר הכתוב: כי יש שבר במצרים, והלוא כבר נאמר (שם, מ"א, נ"ה): ותרעב כל ארץ מצרים, ומה תלמוד לומר יש שבר, אלא אל תהי קורא יש שבר, אלא יש סבר, שראה באספקלריא שסברו במצרים, ואיזה זה, זה יוסף. (שם מב, א): ויאמר לבניו למה תתראו, אמר יעקב לבניו, אתם גיבורים, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד, שלא תשלט בכם עין הרע. (שם שם, ב): הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה, מהו רדו, שראה שירדו וישתעבדו במצרים.

לעניין סיפור הגרף והרב, הדומה לו, בספר "ליקוטי מעשיות" קובץ מעשיות מאת אליהו בן ששון.

מעשה בחיים בן עטר האורח חיים שבעזרת הסתכלות בראי גילה מזימת עלילה על היהודים ובכלל מאורע מופלא שיש בו קצת מהמלט וקצת מכל מיני ספרים ...

===

פורסם לאחר פטירת יוסי הלחמי, וכפי שהותיר בעזבונו (במקור 17/8/2014)